זה מטוס? זו ציפור? לא, זה סתם בינוני: ביקורת על "איש הפלדה"

"איש הפלדה" יספק את מי שמחפש בו אקשן, יאכזב את מי שמחפש בו רומנטיקה, ויהווה נקודת פתיחה לא רעה בכלל, בעיקר בצד החזותי, עבור מי שמחפש דימוי עדכני לגיבור העל האמריקאי החשוב ביותר

סופרמן
סופרמן | צילום: יח"צ

 נתחיל במה שכולם יודעים אבל חשוב לחזור ולומר כהקדמה לדיון ב"איש הפלדה", סופרמן החדש: כמו שלסופרמן עצמו יש שני אבות, אחד מת על הכוכב קריפטון והשני על אדמת קנזס, כך גם לסרט הנוכחי שני אבות. הראשון הוא הבמאי זאק סניידר, שידוע (או ידוע לשמצה, תלוי את מי שואלים) בזכות עיבודים קולנועיים ליצירות קומיקס, עיסוק בגיבורי-על ובימוי בעל תנופה פרועה. השני הוא המפיק והתסריטאי כריסטופר נולאן, שידוע בזכות עיבודים קולנועיים ליצירת קומיקס העוסקת בגיבור-על ותסריטים בעלי תנופה מחושבת.

 

לכאורה זה זיווג מעולה: סניידר הוכיח בסרטיו הקודמים שהוא נאמן ביחסו לחומרי המקור אך סנסציוני ביחסו למלאכה הקולנועית, וקל לנחש שחידוש לסרטי סופרמן הוא עבורו בגדר חלום שמתגשם; נולאן ניסח עבור הוליווד את יחסה העכשווי לגיבורי-על בפרט וסרטים פנטסטיים בכלל, ובדרך ריסק את כל הקופות.

 

אם כן "איש הפלדה" נפתח בסיקוונס ארוך וסוחף על הכוכב קריפטון, הכורך את לידתו של קאל-אל (שיגדל להיות קלארק קנט) יחד עם הגליתו של הגנרל המורד זוד (שיחזור בהמשך הסרט כנבל הראשי) ויחד עם השמדתו של הכוכב כולו. הפתיחה המרהיבה הזו מרפררת הן לדימויים מ"אווטאר" (מעניין לצפות בזה אחרי "מסע בין כוכבים" האחרון, שגם פתיחתו רפררה לסרטו של ג'יימס קמרון) והן לדימויים מ"המטריקס". כדאי לשים לב כיצד שני הסרטים הללו הפכו לנקודות ההתייחסות עבור סרטי הרפתקאות עכשוויים. אחרי פתיחה סוחפת בנופים החוצניים של קריפטון קשה לדמיין כיצד יוכלו מאבקיו של סופרמן הבוגר על כדור הארץ האפרורי שלנו להתעלות על כך.  סניידר מצליח לספק שוב ושוב ריגושים, במה שנדמה כמו הניצול הטוב ביותר של אנימציה ממוחשבת. סצינות הפעולה נדיבות, וסניידר מתרגם את הרעיון של סופרמן כאיש-פלדה לדימויים שהולמים במסך בעוצמה גדולה. המקל היחידי בגלגלי העגלה הזו הוא צילום רועד אה-לה-מצלמת-כתף, סגנון אופנתי יתר על המידה בימינו. לשמחתנו הסגנון הזה קורס ברגעי האקשן המהירים והגרנדיוזיים יותר, בהם המצלמה מתייצבת ומתיישרת לכבוד המאורע. אם כל מה שחיפשתם הוא סרט פעולה טוב, אתם יכולים להפסיק לקרוא כעת ולהזמין כרטיס: "איש הפלדה" ישביע את רעבונכם.

 

הדבר הבולט ביותר בשני השחקנים הראשיים, הנרי קאוויל בתפקיד סופרמן ומייקל שאנון בתפקיד הגנרל זוד, הוא נוכחותם הפיזית. קאוויל מגלם בגופו את שינוי הכיוון שלקח סניידר בהנחייתו של נולאן. כריסטופר ריב היה סופרמן חביב, תמיר, בהיר ועליז. גופו האתלטי נמתח על גובה רב והמראה האצילי שלו שידר משהו בין חיזריות לחנוניות אמיתית. ברנדון רות', מהעיבוד הכושל אך חביב לסופרמן שביים בריאן סינגר ב-2006, היה ממש הד של ריב. אך קאוויל תואם את הכיוון הקודר והמחוספס שמוביל נולאן בז'אנר גיבורי העל: הוא גבר-גבר, נמוך יותר ומוצק יותר. שריריו כשל לוחם MMA, לא כמו שרירי השחיין של רות'. הוא כהה יותר, תלתלי החזה שלו מבצבצים מתחת לחליפה, שנראית פחות כמו טייטס ויותר כמו שריון קרבי, בעיצוב שמזכיר מאד את חליפתו של תור מהעיבוד האחרון ל"נוקמים". ולראשונה, סופרמן לובש את התחתונים מתחת למכנסיים.

 

שאנון הוא סיפור אחר. מדובר בשחקן מרתק, הרבה בזכות ההופעה שלו: גופו גבוה וגמלוני ומסתיים בראש ענקי, עם תווי פנים כשל מסיכה אפריקאית. הנתונים הללו מאפשרים לו להכניס מבע רב, ואימה רבה, גם במשחק העדין ביותר. אך קשה לבנות מתח איטי כשמסביב פלנטות מתפוצצות, ומישהו -אולי סניידר, אולי שאנון עצמו- בחר בחוכמה לעצב את דמותו של זוד כדמות סימפטית, כזו שגם אם אנחנו מתנגדים למעשיה, אנחנו מבינים אותה לחלוטין ומקווים שהכל יסתדר עבורו לטובה.

 

"איש הפלדה" רחוק מלהיות מושלם. זהו סרט "מקורות" חדש לסופרמן ומלבד הפתיחה על קריפטון, הוא כולל גם פרק ארוך על התבגרותו של קלארק קנט בכדור הארץ. הפרק הזה ערוך בקפיצות בין העבר להווה, סגנון החביב על נולאן, אך הקפיצות הללו מרושלות ומבלבלות. חלק מהשחקנים עושים שם עבודה טובה, גם אם שבלונית (קווין קוסטנר בתפקיד קווין קוסטנר אחר) - אך בסופו של דבר קשה לראות כיצד חייו המוקדמים של קנט הפכו אותו לאדם כה אמיץ, עניו או נחוש כפי שהוא בבגרותו, ואנחנו נאלצים פשוט לקבל זאת כעובדה. עוד מאפיין מובהק שהביא נולאן הוא התחבטויותיו המוסריות של סופרמן - מה יחסו לבני האדם, האם וכיצד לקבל את התפקיד הכביר שהוריש לו אביו, האם וכיצד לצאת בפומבי כחייזר בעל כוחות על? גם אלמנט זה נפתר כלאחר יד ובאופן קצת מקושקש.

 

אלו שני אלמנטים שבלי ספק הביא נולאן לשולחן ובלי ספק לא עלו יפה. ברור שהיה צורך בנולאן כגורם מרסן לבמאי פרוע כמו סניידר, וברור שהנוסחה של נולאן עובדת יפה בקופות. זה גם לא אסון - סיפור ההתבגרות עדיין ניתן לעיכול ברמה הבסיסית, והוא עשיר מספיק בדמויות ומידע כדי להוות בסיס איתן לסרטי המשך, אם יבואו כאלה.

 

אך נולאן, או השילוב בינו לבין סניידר, סילק עוד אלמנט אחד שהיה מרכזי בסרטי סופרמן הקודמים, ועוד יותר בעיבודים הטלויזיוניים: הרומנטיקה. סרטי וסדרות סופרמן היו, מעבר לפעולה, גם קומדיות רומנטיות משעשעות בכיכובם של לואיס וקלארק. בגרסה החדשה והמחוספסת, בין שזה בגלל כימיה קלוקלת בין השחקנים ובין שבגלל לחץ האירועים, אבדו הניצוצות בין קלארק לחברתו העיתונאית.

 

מצד שני, סניידר עושה כאן תיקון לדמותה של לואיס ולרפרטואר הקולנועי שלו בכלל: אחרי שספג ביקורת קשה על המיזוגניה של סרטו "סאקר פאנץ'", הוא מצייר את לואיס כדמות שהיא קודם כל כתבת אמיצה ונחושה. אמנם זה עדיין סרט גברי על מאבק בין גברים, אבל גם לואיס מספיקה להציל את סופרמן לפחות פעם אחת במהלך הסרט.

 

אלמנט אחרון ששווה להדגיש הוא הבחירה לצייר את סופרמן כנווד. במיוחד בחלקו האמצעי של הסרט, אנחנו זוכים לראות את קלארק המתנדנד בין שני עולמות כמעין הומלס שחי בדרכים, שאין לו קורת גג משלו או שויתר עליה, כולל הופעות במעיל גשם ארוך וזקן פרוע. זה אלמנט יפה ששווה לחקור גם בסרטי ההמשך, והוא מודגש בשלב מסוים על ידי הברקת פסקול שהיא אחד משירי הנוודות היפים של הרוקנרול האמריקאי.

 

"איש הפלדה" יספק את מי שמחפש בו אקשן, יאכזב את מי שמחפש בו רומנטיקה, ויהווה נקודת פתיחה לא רעה בכלל, בעיקר בצד החזותי, עבור מי שמחפש דימוי עדכני לגיבור העל האמריקאי החשוב ביותר.