"איירון מן 3": הסרט הטוב בסדרה

אני רוצה לדמיין שכריסטופר נולאן אוכל את הכובע. שהוא מביט בדמותו של טוני סטארק, איירון מן בשבילכם, שעיצב רוברט דאוני ג'וניור בדמותו לאורך שלושה סרטים, ומבין שזה הבאטמן שהוא היה צריך. "לא זה שמגיע לנו, אבל זה שאנחנו צריכים", כמאמר השורה המפורסמת מסרטו של נולאן. אבל נולאן, ודאי מלא בחשיבות עצמית כפי שאני מדמיין שהוא, בטח לא אוכל שום כובע, ולא קולט שדאוני ג'וניור הוא באטמן יותר טוב ממה שכריסטיאן בייל אי פעם יהיה.

דאוני ג'וניור, הגילום ההוליוודי של הנוירוזה, המציא את עצמו מחדש באופן מבריק כסופר-גיבור, בעידודם של שני במאים מפרגנים - ג'ון פברו וגיא ריצ'י. ויש הרבה חוטי שני שנמתחים בין העיבוד הקולנועי בכיכובו לדמותו של איירון מן, לבין העיבוד הקולנועי בכיכובו לדמותו של לשרלוק הולמס, גם הוא נולד מחדש כמעין סופר-גיבור. שניהם מורמים מעם, שניהם מתבודדים, שניהם נוירוטיים באופן מעורר רתיעה. כוח העל של שניהם הוא אינטלקט יוצא דופן, שבמסה קריטית נדמה כחדות-חושים כמעט-על-אנושית, שמתבטאת לא רק בכישורי הסקת מסקנות ויכולת טכנית בלתי מוגבלת, אלא גם מסייעת להם בעימותים פיזיים. ושניהם, בגילומו, של דאוני ג'וניור, מגלמים את באטמן שהיה מוטב שנקבל בטרילוגיה העדכנית, במקום הבריון המבולבל שעיצבו בייל ונולאן בעבורנו.

איירון מן, בהברקה מטא-נרטיבית של מארוול, מתקיים בתוך ספירה הכוללת כמה סדרות סרטים שונות. הפרק השלישי של איירון מן מוצא את סטארק בהתאוששות לא רק מאירועי שני הסרטים הקודמים בסדרה, אלא גם ובעיקר מהדרמה העל-טבעית הענקית של "הנוקמים" שיצא אחריהם, בקיץ שעבר. התפקיד הקריטי שהיה לו בהצלת העולם, ושכמעט וגבה את חייו, השאיר אותו במצב שביר עם סינדרום פוסט-טראומטי. הוא לא ישן בלילה, מפשל בחיי הזוגיות ומשתקע בבנית אינספור חליפות רובוטיות לכאורה ללא-תכלית. טרוריסט בשם מנדרין, עם נטיה אנרכיסטית ושנאה עזה לאימפריאליזם האמריקאי, מבצע סדרה של תקיפות הולכות ומחמירות כנגד מטרות בארה"ב, שמתחברות לאט למיזם מדעי מעברו של סטארק. סטארק מגיב, והעלילה מסתבכת. הטוויסטים שמגיעים אחר כך הם בסיסיים למדי, אך מהנים מספיק כדי שאמנע מלקלקל לכם.

סדרת הסרטים עד כה הייתה נגועה בשני חטאים אמריקאים ידועים - לאומנות והערצת עשירים. שבעוד ששני האלמנטים עדיין נוכחים כאן, הם מותנו בהחלט. החשש ללאומנות שמתעורר לנוכח אויב שהוא ממש פרפראזה על בין-לאדן, מתפוגג מהר מאד בנפתולי העלילה, ויש אף כמה דאחקות חביבות על חשבון המבצעים חסרי התוחלת של צבא ארה"ב באפגניסטן. הערצת העשירים גם היא נשארת, אך מוטיב החרדה שרודפת את סטארק מצליח קצת לאזן אותו - גם להאניש את דמותו באופן נוגע ללב, וגם לייצר אמינות בנוגע לסבלו של איש שלכאורה יש לו הכל. החרדה והטראומה גם פותחות פתח למבט נוסף על המנוע של סטארק ליצירת מפעלים טכנולוגיים מופרכים ולמעשי גבורה מסוכנים להחריד - כולם מצטיירים כמין גרסה קיצונית של ריפוי בעיסוק.

תיקון גדול לסרטים הקודמים בגזרת האקשן

הסרט מהדהד את שרלוק הולמס גם מבחינה עלילתית, בעיקר את הפרק השני בסדרת הסרטים של ריצ'י. לא רק מבחינת המרכזיות של הטראומה וההסתגרות אצל הגיבור, אלא גם בבחירה לעסוק בטרור כאחיזת עיניים (למרות שנושא זה מעסיק לא מעט קולנוענים בעשור האחרון), וגם במוטיב הבילוש - סטארק ממש עוסק בעבודת בילוש חצי-מחתרתית בחלקו האמצעי של הסרט.

התיקון הגדול ביותר לסרטים הקודמים הוא בגזרת האקשן. החיסרון הבולט ביותר של איירון מן 1 ו-2 היה סצינות פעולה דלילות למדי. אני שמח לבשר שהפרק הנוכחי עמוס באקשן, והאקשן מצוין. מקטעי מכות קצרים, כמות נכבדת של פיצוצים, ועד הקרב האחרון, הפעולה מצליחה לרגש, ומה שלא מרגש - מצחיק. אני מרשה לעצמי להניח שזה קרה בזכות החלפת הבמאי, מג'ון פברו (שביים את סרטי איירון מן הקודמים וגם את קאובויים וחייזרים, כולם רצופים קטעי פעולה חלשים) לשיין בלאק, שעבד כבר עם דאוני ג'וניור ב"קיס קיס בנג בנג" הקצבי, וכנראה שהגיע לסרט הנוכחי עם הרבה אנרגיות ורעיונות טריים.

אף סרט גיבורי-על אינו שלם בלי אנטגוניסט ראוי, והתפקיד כאן מתחלק בין גיא פירס ובן קינגסלי, שמגלמים שני אספקטים של האיש הרע. לצערי הביצוע המצוין שלהם נאלץ להתגבר על כתיבה מרושלת של הדמויות, ולא נותר אלא להעריך אותם על שהם מוציאים את המיטב מהקלישאות שהושמו בפיהם. עם זאת, חשוב לציין שהקונספט מאחורי כוחות-העל של הרעים הוא מבריק למדי, ועד כמה שידוע לי מדובר בהמצאה שייחודית לסרט ולא מופיעה בקומיקס המקורי. בלאק יצר תמונת תשליל מצוינת ומפחידה לכוחות של איירון מן, שחושפת את האימה שבו.

נקודה אחת חשובה לפני הסיכום, היא הזווית הנשית. כמעט כל שוברי הקופות הקיציים מסוג זה נכשלים במתן ייצוג הולם לנשים, שלרוב נותרות משניות ומבודדות בעלילותיהם. דווקא איירון מן 3 מצליח, גם אם בדוחק, לעבור בהצלחה את מבחן בצ'דל, הבוחן ייצוג הולם לנשים בקולנוע. בסצינה קצרצרה אך מובהקת יושבות שתי דמויות הנשים המרכזיות, שבכל מובן אחר הן סטריאוטיפיות (שתיהן יפהפיות, נתונות בסכנה, עם קשר רומנטי לגיבור) ומנהלות שיחה משמעותית, שאינה נוגעת לגבר מסוים אלא לסוגיות מוסר עקרוניות. אמנם רק דקה, אבל גם זה משהו.

איירון מן 3 הוא הסרט הטוב בסדרה, ואחד מסרטי גיבורי העל הטובים של השנים האחרונות. הוא מבדר ומצחיק, עמוס קטעי פעולה שמצליחים להישאר מותחים ומעניקים הרבה סיפוק אסתטי. דאוני ג'וניור מצליח להעמיק את דמותו של סטארק באופן מעורר אמפתיה, אך בלי להיגרר לרצינות יתר שלא מחמיאה לסרטים קלילים מסוג זה.

.