לעוף גבוה מהתרגשות: אלמודובר בקומדיה הכי מופרעת שתראו

"לעוף מהתרגשות" אינו סרטו המבריק ביותר של פדרו אלמודובר, התסריט שלו לוקה בחסר ונסיונותיו לזעזע מעט שחוקים, אבל הוא מצחיק ומורכב כהוגן. ביקורת

לעוף מהתרגשות
לעוף מהתרגשות | צילום: יח"צ

הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר אינו נמנה על אנשי האמצע. אפשר להגעל ולסלוד ממנו מאוד, אפשר להתאהב ולסגוד לו עד זוב דם, אבל אי אפשר להשתעמם ממנו. עם השנים, נדמה שאלמודובר עצמו הפך אובר מודע לדמותו ולשניותה במחלוקת, מה שמסביר אולי את סרטו האחרון "לעוף מהתרגשות", שלא מהסס להשפריץ קאמפ וגרוטסקיות לכל עבר, אבל מוסיף לבלילה הזו גם צבעוניות עשירה וכיף לא רגיל.

 

אין זה פלא שאלמודובר בחר בקומדיה המופרעת הזו כסרטו הבא. אחרי "העור שבו אני חי" המצמרר, שהותיר רבים פעורי פה, סרט שהכיל את כל האלמנטים של מלודרמה טובה בשילוב מתח עשוי כהלכה, מתריס אלמודובר עם חזרה לשורשים שלו: קומדיית נונסנס נוטפת גסות, סקס ואלפי קריצות לקהילה הגאה. זהו סיפורם של נוסעי טיסה אחת למקסיקו, המתמקד בנוסעי המחלקה הראשונה: מלכת סאדו מאזו לשעבר, שחקן טלנובלות,זוג בירח דבש, רוצח שכיר, מגדת עתידות מטורללת בתולה ומנכ"ל בנק מושחת.

 

לסיר הלחץ הזה מוסיף אלמודובר גם שלושה דיילים גאים. ובכן, גאים זו לא ממש המילה, מדובר בגברים שחוגגים את גאוותם ונטייתם המינית- חוסרה (חביאר קמרה), ראש צוות הדיילים שמנהל רומן עם הטייס הנשוי לאישה, פאחאס השמנמן המזמר (קרלוס ארסס) ואויואה (ראול אלברה) בעל שפם עבות של כוכב פורנו הידוע בכישוריו האוראליים. אם לא די בכך, מהר מאוד מתגלה שהמטוס עומד להתרסק, ולכן צוות הדיילים בוחר לסמם ולהרדים את הנוסעים במחלקה הרגילה. הנוסעים במחלקה ראשונה מטופלים אחרת על מנת שלא יכנסו להיסטריה או יפריעו להתנהלות השוטפת: הם מקבלים שיחות אישיות, מופעי בידור, קוקטיילים שמכילים סמים קשים ומה לא. אולם אלמנט ההרגעה כושל והם מאבדים אט אט את שפיות דעתם.

 

מובן שאלמודובר עוטף את הסרט במיטב השטיקים הקבועים שלו- דמויות אקסצנטריות בעלות חיבה עזה למין גאה, פריים בצבעים עזים, תלבושות נהדרות והשיא: קטע מוזיקלי בו מבצעים הדיילים נאמר לצלילי "I'm So Excited" להנאתם של הנוסעים. אך הסרט אינו חף מבעיות. התסריט התלוש הופך לעיתים קרובות למייגע, הרמיזות המיניות מגיעות לשיאים שיגרמו לכם לנוע באי נוחות בכיסא, ובשלב מאוד מוקדם של הסרט כבר ממש לא ברור מי נגד מי. דבר אחד עובד: הקומדיה.

 

בימים בהם ספרד נמצאת על סף משבר כלכלי, ואוירת הנכאים משתלטת, אין זה דבר מובן מאליו לביים קומדיה כל כך רעשנית, ולכן המתבוננים לעומק יכולים לזהות מתחת להומור השחור גם ביקורת חברתית נוקבת: התנהלות שמחפשת טיוח של בעיות, הנאות רגעיות במקום מחשבה לעומק, נהנתנות על חשבון הפרט. אין זה פלא שהנוסעים המנומנמים לא עדים כלל למה שמתרחש בקדמת המטוס, בזמן שהעשירים חוגגים. הצוות שבידיהם הופקדו, אולי כמשל לממשלה הספרדית, בוחר לסמא ולנצל אותם. גם כאשר מגדת העתידות מצביעה על ריחו של המוות אין הכרזה על תום המסיבה.

 

לא מדובר באחת מעבודותיו המבריקות של אלמודובר, ודאי לא בסרט שמצדיק את תו האיכות שדבק בו, ואולי ממנו הוא מחפש להתנער. עם זאת, סביר להניח שתצחקו ללא הרף בדקות בהן לא תלכו לאיבוד. על החגיגה לעיניים אחראי אחיו של אלמודובר, אוגוסטו, ששימש כמעצב האמנותי של הסרט, אשר עשוי להיות הפתרון הכי טוב לעצב היומיומי. אלמודובר מוכיח שוב, שטירוף הוא סוג של גאונות, וגם כאשר הוא חורג מגבולות הטעם הטוב, הוא מצליח להשתמש בהומור שמחפה על כך.