עלובים, אבל לפניכם: על "עלובי החיים"

אחרי "נאום המלך" והזכייה הגדולה שלו בפרס האוסקר, רבים ציפו לראות את הסוס החדש של טום הופר. הוא הודיע על הפרוייקט האמביציוזי שלו כשנה לאחר מכן, ומתוך ידיעה ברורה שהדבר יעורר סקרנות רבה בקרב חובביו המושבעים של המחזמר והספר כאחד. אלא שבניגוד לספר, המבקש לשאול שאלות נוקבות באשר למוסר ולאדם, התעכב הבמאי על חזון אמנותי ועיצוב. ושלא תבינו לא נכון- מדובר בסרט מרהיב ויזואלית, אולם היה מקום, כשמדובר ביצירה ספרותית כה חשובה, לתת דגש על העלילה קורעת הלב והמסרים שהיא טומנת בחובה ולא רק על הפן העיצובי.

אתגר לא פשוט עמד בפני הופר, להפוך את ספרו המפורסם והאלמותי של ויקטור הוגו, "עלובי החיים", לסרט מחזמר אמריקאי. הופר הכריז מייד על הרצון בדיוק בכל הנוגע לעניין התפאורה. ואכן ב"עלובי החיים" מוצגים סטים גדולים ומרשימים, המדמים את סמטאות העניים בפריז של המאה ה־19. הרצון לשמור על אותנטיות הוביל גם לשחזור היסטורי של בתים ואירועים מתקופת המהפיכה הצרפתית על פי שרטוטים, ציורים, תמונות ומפות. מאות אנשי צוות בנו בתים מגבס, ואפילו שוחזרה כיכר הבסטיליה הפריזאית. כל זה מאוד מרשים ביופיו, בייחוד כשהוא מוצג בשוטים רחבים לצד קלוז אפים קורעי לב של הדמויות הפוצחות בשיר, מה שמקנה לסרט מראה מגוון, עגול ואפילו מעט מסחרר. אז כן, חיצונית זה עובד. הבטן מתהפכת לא מעט והעיניים לא יכולות שלא להתרשם מכל פאר העולב שהפליא הופר לתאר.

ולא רק בתפאורה עסקינן. אם יש משהו שאוהבים לראות בהוליווד זה כמובן שחקנים שעוברים איזשהו שינוי חיצוני על מנת להכנס לתפקיד מסויים. בין אם הייתה זו שרליז ת'רון שהשמינה מאוד וכיערה את עצמה עבור "מונסטר", או נטלי פורטמן שהתאמנה שעות על גבי שעות בבלט והשילה ממשקלה 10 ק"ג עבור "ברבור שחור", אין ספק שמדובר בכלי אוסקר מנצח שתמיד יהיה במרכז תשומת הלב וההתעניינות.

כאן נעשתה עבודה מרשימה הן מצד השחקנים והן מצד הממונים על האיפור והתלבושות. יו ג'קמן ואן האת'ווי רזו מאוד עבור התפקיד. האת'ווי חייתה על דיאטה שכללה רק כארבעה תפוחים ביום על מנת לשוות לעצמה את המראה החולה והמסכן של זונת הרחוב פאנטין. היא השילה ממשקלה 11 ק"ג. גם יו ג'קמן רזה מאוד עבור תפקידו של ז'אן ולז'אן, שדמותו מזדקנת מול המצלמות. הוא היה צריך להרכיב עדשות מגע מבהילות, לגדל זקן פרוע, שיניו נצבעו בשחור ומאפרים עבדו שעות על הצלקות העמוקות שלו. האת'ווי הגדילה לעשות בכך שקצצה את רעמת השיער היפה שלה על הסט ומול המצלמות כחלק מהסצנה בסרט. מידי בוקר שיניה נצבעו בשחור והקור עמו נאלצה להתמודד בצילומים, בתוספת הרעב שגזרה על עצמה תרם למראה השברירי והחולה.

עלילת הספר, והמחזמר, עוקבת אחר ז'אן ולז'אן (ג'קמן), בן למשפחה ענייה, שמתפתה לגנוב כיכר לחם עבורה, ונתפס. הוא נשלח לכלא ומפתח מרירות רבה כלפי האנושות כולה. גם לאחר שחרורו מהמאסר הוא מוצא עצמו מנודה מהחברה, ונרדף על ידי ז'אבר, מפקח נוקשה במשטרה (ראסל קרואו). ולז'אן מצליח להשתקם ופוגש בפנטין (האת'ווי), אם חד הורית ענייה שמתה ממחלת השחפת. הוא מקבל על עצמו לטפל בבתה היחידה קוזט (אמנדה סייפריד). הסיפור עוסק בסוגיות רבות ובעיקר ברעיון "אדם לאדם זאב". כמו כן, הספר עצמו דן בתבונה וביקורתיות בנושאים היסטוריים רבים כמו מהפכת הסטודנטים בצרפת, ויחסה של החברה הצרפתית למעמדות הנמוכים. נושאים אלו נעדרו מן הסרט- מחזמר כמעט לחלוטין, וחבל.

אפשר להגדיר את הסרט יותר כמעין אופרה ארוכה, כמעט ואין משפטים וכל הטקסט מושר במלואו. כל השירים במחזמר המוסרט הזה בוצעו בזמן אמת, על הסט, על ידי השחקנים עצמם. לא באולפן עם שיפוצי קול ותוכנות עריכה, אלא באמצע הרחוב, לפעמים בלי אויר לנשימה, בקור האמריקאי המקפיא. זהו זמן מצויין לגלות את הקול הנפלא של האת'ווי, במקור אגב, זמרת אופרה. גם ג'קמן מפליא בזמרתו כמו גם סייפריד, אבל גם זו לא חוכמה גדולה מאחר ומדובר בזמרת מקצועית.

מי שמכיר את המחזמר היטב יודע כבר לספר שמדובר בשירים נפלאים ומרגשים, שגם אלו המגלים אותם לראשונה יוכלו ליהנות מהם. אבל הנגיעה בתכנים כל כך עמוקים ברפרוף מהיר כשכל כולם נעשים בצורה מוזיקלית, פוגמת בתוכן בצורה משמעותית. לפרקים, הצופים עשויים להרגיש כאילו נקלעו לעוד תוכנית של אמריקן איידול, כשעוד ועוד בלדות מרגשות תוקפות את המסך, והטקסט הנוקב מתמסמס.

כחובבת גדולה של הספר, לא יכולתי שלא להרגיש פספוס גדול בתוך כל הזמרה והתפאורה הענקית הזו, והסרט הרגיש לי מעט חלול. חשוב להדגיש עבור אלו שמצפים להופעת האוסקר הגדולה של האת'וויי, היא מופיעה בסרט בסך הכל כרבע שעה, אבל איזו רבע שעה זו. הקול שלה נפלא, שביר, עמוק, פוצע. היא הצליחה לעשות נפלאות בלהיט הגדול של המחזמר "I dreamed a dream". הקלוז אפים המרשימים שסיפקה מוכיחים שמה שהשחקנית הזו מסוגלת לעשות עם הפנים שלה בהחלט מייעד אותה לתפקידי ענק בעתיד. פשוט נהדרת. ג'קמן מצליח גם הוא לשבות את הלב עם דמותו המורכבת של ולז'אן, הוא אגרסיבי אבל גם עדין במידה ומצליח לסחוב את העלילה הרעועה, בעיבודו של הופר, על כתפיו. חבל שראסל קרואו, כז'אבר, דמות מורכבת לא פחות, מצליח לקלקל את החגיגה. השירה שלו בינונית מינוס, המשחק שלו אפילו פחות. הוא מציג את הדמות כאנמית וחסרת כל הצדקה בתסריט, דבר שאינו נכון לגבי הספר והמחזמר.

הופר לא מעמיק מספיק בחייהם של העלובים, וזה מה שעומד בסופו של דבר לרעתו של הסרט הזה. אין לי ספק שחובבי הז'אנר, ואלו המכירים היטב את המחזמר יהנו ממנו, האחרים קצת פחות. על אף שהצליח להרים אפוס מרשים שודאי יזכה להתייחסות בטקס האוסקר הקרוב, כשמדובר בחומרים של סופר כמו הוגו זה נחמד, אבל לא מספיק.