דיוקנו של גאון: על הסרט "היצ'קוק"

אלפרד היצ'קוק הלך לעולמו לפני קרוב ל-33 שנים. למרות זאת, נדמה שאין איש שהותיר חותם גדול יותר בתעשיית הקולנוע ממנו. רוחו ממשיכה להלך בקרבם של במאים שאפתניים, מתחילים, סטודנטים לקולנוע, ורק השנה יצאו שתי ביוגרפיות המתיימרות לתאר את יחסיו המורכבים עם השחקניות הראשיות שלו. האחד, "The Girl", סרט טלוויזיה שנעשה בשיתוף פעולה של הרשתות BBC ו-HBO, מציג את הבמאי הגדול כסדיסט אכזרי ובלתי נסבל. הגרסה הקולנועית, "היצ'קוק" של סשה ג'רוואסי, מתמקדת גם בפן הזה של אישיותו, אך לא מבקשת להעלות אותו על המוקד, אלא לצפות במכלול שהוביל, אולי, לסאדיזם, לאובססיה וגם להצלחה הענקית.

הסרט, מתאר את מאבקו של היצ'קוק לביים את "פסיכו", סרט שהפך מאוחר יותר ללהיט הגדול ביותר שלו. הוא מתחיל עם הקרנת "מזימות בינלאומיות" וממשיך לגילוי של היצ'קוק את הספר פסיכו, התאהבותו בדמותו של הרוצח, הלבוש בגדי נשים ואובססיבי לאימו, ומשם הפיכת עולם הקולנוע כפי שהיה מוכר עד אז. כל אנשי התעשייה בהוליווד ניסו לשכנע את היצ', כפי שהוא ביקש בסרט משחקניתו לכנות אותו, כי סרט אימה מסוג כזה לא תואם את רמתו. אבל כמו אמן אמיתי הוא נלחם עם הקול העצמאי שלו, שיהפוך את הסיפור לספקטקל. הסרט מתמקד גם ביחסים המורכבים של היצ' עם אשתו אלמה, שהתנגשו עם הכפייתיות שלו בנוגע לשחקניות הראשיות ביצירותיו.

אנתוני הופקינס נכנס לנעליו של הבמאי עב הכרס. זו כמובן אינה הפעם הראשונה שהופקינס מגלם תפקידים של אנשים כה ידועים. בין היתר גילם את נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון, ואת הצייר פבלו פיקאסו. עם רזומה עשיר שכזה, אפשר היה לצפות לדיוק שאכן הגיע בגילום דמותו של היצ'קוק. הופקינס הפך להיות היצ' של ממש - המראה, סגנון הדיבור, המבט החודר והמסתורי כאחד. הלן מירן מגלמת את אשתו של היצ'קוק, אלמה, ואילו סקארלט ג'והנסון מגלמת את כוכבת הסרט פסיכו, ג'נט לי. בסרט מופיעים גם טוני קולט, ג'סיקה בייל, דני יוסטון וראלף מצ'יו, כוכב סרטי "קרטה קיד".

ראשית ניתן להגיד שמדובר במחווה ראויה לבמאי. הפרטים הביוגרפים נבנים ונשזרים נהדר בעלילה, לרבות שחזור סצנת המקלחת כפי שתוארה על ידי ג'נט לי, כאשר היצ'קוק, שהיה מתוסכל מהפעלולן, התעקש לאיים עליה פיזית עם סכין אמיתית על מנת להוציא ממנה את מידת האימה והצרחות, הפעולות אותן נקט על מנת לשמור על אפקט ההפתעה של "פסיכו" והרמזים הקטנים לגבי החלטותיו - מהיכן שאב את ההשראה לדקירת הכוכבת בעורף, ואפילו לסרט שביים לאחר מכן, "הציפורים". את התשובות לכל השאלות הללו ניתן למצוא ב"היצ'קוק", וגם מי שלא בקיא בפרטים הקטנים יהנה לגלות אותם.

מה שחסר כאן היא אולי מידת הסאדיזם, והפן היותר מפחיד באישיותו של הבמאי. נדמה שההתאהבות ביצירתו היא שמנעה מלהעלות את הדברים באופן שוטף על פני השטח. ושלא תבינו לא נכון, היצ'קוק בהחלט נראה בסרט הזה כטיפוס בעייתי, כזה שפוגע באשתו (אבל מתנצל) זולל כמו חזיר בלילות (אבל מקפיד על ברוקולי ביום) ומפנטז שהשחקניות שלו הן רכוש. אבל מעל לכל ניצב ערך האמנות הגבוהה שלו, ובסרט זה הוא מתואר כנסיבות המקלות. אם זה מוצדק או לא קשה לשפוט, אבל אפשר לסכם שהמימד הזה בהחלט חסר.

הלן מירן נפלאה כאלמה, האישה שמאחורי הגאון, זו שלא מהססת לשים את עצמה בצד ובעדיפות שניה, עד שמגיעה להכרה המיוחלת. מירן מדהימה באינטנסיביות והחיות שהיא מפיחה בדמותה של אלמה, באהבה הענקית שהיא משקפת לזה שחיה בצלו, כנראה שלא בצדק, במשך שנים רבות. סקרלט ג'והנסון היא ככל הנראה המקבילה הטובה ביותר למרלין מונרו של ימינו, שחקנית שהיצ'קוק האמיתי דווקא לא ממש סבל, ולכן מפתיע שלוהקה לדמותה האגדית של ג'נט לי. לאורך הסרט היא מזכירה דווקא את דמותה האיקונית של מרלין, והרבה פחות את לי, אבל המשחק העדין והאמין שלה מפצה על העובדה הזו. הופקינס לא רק דומה פיזית להיצ'קוק, הוא מצליח להוציא ממנו את האנושיות, הייסורים והסבל לצד האנוכיות והמניפולטיביות, לא נדמה שקיים אדם מתאים יותר לגילום התפקיד המורכב הזה, וכך הפליא ג'ראווסי בליהוקו.

בחסדיו, היה היצ'קוק גם עורך נפלא, על אף שהסיוע בעניין זה מאשתו הוא שהציל את "פסיכו", בתוספת עבודת היח"צנות הטובה של רעיונותיו הגימיקיים הגאוניים. ל"היצ'קוק" הסרט אין עריכת מחווה לבמאי, אולי כניסיון לאזכור שבכל זאת מדובר בתמה של ביוגרפיה. אבל כן ישנה התייחסות לפרטים קטנים מאוד, לאפלוליות המלווה את הצילום ההיצ'קוקי הטיפוסי, לאיפור ולשחזור הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל. הם גם מנתקים את הסרט מאווירת ההולמרק שלעיתים מלווה אותו, ומחלישה.

על מידת הדיוק בפרטים אפשר להתווכח, אבל גם חובבי היצ'קוק וגם אנשים מהשורה שלא נחשפו אליו יוכלו להנות מהסרט הזה, יש בו את כל המרכיבים של קולנוע טוב, סיפור אנושי, מאבק, התרה ובעיקר הצלחה  של מי שהיה מוכן ללכת עד הסוף כדי לייצר קולנוע אחר ושונה, כדי לשבור מוסכמות. הוא סיכן את שמו הטוב, הוא מישכן את הבית שלו, והוא הצליח. השראה ענקית לכל מי שיש לו חלום.