אגו ללא מעצורים: על הסרט החדש של קוונטין טרנטינו
אף אחד לא ייקח מטרנטינו את הקסם, אלא שגם הוא פג בשלב מסוים, ומתחת לערימות הדם והגופות נותרת התהייה: איפה כאן הסרט? מור קומפני הלכה לראות את "ג'אנגו ללא מעצורים", אבל בעיקר התגעגעה ל"כלבי אשמורת"
"נהנית?" שאל הבחור שישב מתחתיי את חברו כשהסתיימה ההקרנה. "תראה", השיב החבר לאחר השתהות ארוכה, "זה טרנטינו, אי אפשר שלא ליהנות". אני חייבת להודות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם יש משהו שאי אפשר לקחת מקוונטין טרנטינו, זו העובדה שהקולנוע שלו פשוט כיפי. הוא שואב אותך לתוכו ולעיתים גם מסרב לשחרר. אבל הקסם הזה, שהילך עלינו שנים, מתחיל להתפוגג, וזה נותן את אותותיו ב"ג'אנגו ללא מעצורים", המערבון הפרוע והחדש שלו. אחרי הכל, זה כיף לאכול שוקולד, אבל גם זה נמאס בשלב מסויים.
בתור המתבגרת המעופפת שעבדה בחנות להשכרת סרטי וידאו ותמיד חלמה לעשות קולנוע, זו שהלב שלה פועם חזק ומהר יותר בשניה בה היא מגיעה לאולם, מצליחה לעקוף את גל הילדים המעצבנים ומריחה את הפופקורן, זו שהוא כבש אותה אי שם בניינטיז עם "כלבי אשמורת" המופלא שלו, אני לא יכולה שלא לחבב את טרנטינו. האיש שלמד קולנוע מהמקום הכי עמוק ואמיתי - הלקוחות שפקדו את ספריית הוידאו בה עבד. האיש שצפה בכל כך הרבה סרטים עד שהם רדפו אותו והפכו עבורו לדיקלומים אנציקלופדיים. זה שלקח את סטנלי קובריק, הווארד יוז, סם פקינפה, סרג'יו ליאונה ועוד רבים וטובים אחרים, דחס אותם לבלנדר, והמציא עם הבלילה מתכון משופר ופופולרי משלו. טרנטינו הצליח להיות הבמאי הזה, שמחכים בכיליון עיניים לסרטים שלו, וסולחים לו מראש על שגיאות, כי יש תחושה שאי אפשר אחרת. אבל אפשר. והוא כבר הוכיח את זה בעבר.
אומרים שהיה כאן סרט לפני שנולדתי
הפעם טרנטינו זורק אותנו לתקופה שלפני מלחמת האזרחים בארה"ב. מעשה בעבד אמיץ ושמו ג'אנגו (ג'יימי פוקס), שנקנה על ידי צייד ראשים, ד"ר קינג שולץ (כריסטוף וולץ) על מנת שיסייע לו במסע להשגת המזומנים והגופות. לג'אנגו עבר כואב במיוחד, הוא עבר התעללות קשה והופרד מאשתו (קרי וושינגטון). במהלך המסע יש לו מטרה משלו: להשיב אותה אליו בכל מחיר. הם יוצאים לדרך וכמיטב המסורת של טרנטינו, הכאוס חוגג. אלא שתחילת המסע, שמהווה חלק ניכר מהסרט, הופכת מייגעת מהר מאוד. פה הם מגיעים לעיירה, מפוצצים כמה ראשים, וממשיכים הלאה, במעין שיטוט אידיוטי שלכולנו ברור כיצד הוא יסתיים ובעיקר, שהרבה דם מזויף ישפריץ מכל עבר.
וכמובן שהצופים לא מצפים רק לכמות הדם, אלא לכל החבילה הטרנטינואית: הדיאלוגים השנונים, שדווקא בסרט הזה לוקים בחסר, הרפרנסים הספרותיים, הטוב והרע המוחלט, כאן גם כמיטב המסורת של המערבון אבל באופן כללי, חלק מהדיכוטמיה של הבמאי. וכל זה, איך לומר, לפחות בחלק הראשון של הסרט, קצת משעמם, ואפילו מייגע. טרנטינו חוטא בילדותיות רבה בשימוש בשטאנצים הקבועים שלו בכמות גדולה כל כך, שפשוט איבדתי את זה בשלב מסויים וכל שחיכיתי לו הוא שהדמויות יגיעו כבר לאחוזה הארורה של בעל האדמות קלווין קנדי (ליאונרדו דיקפריו) ויגאלו אותנו מייסוריי - את ג'אנגו מסבלו ואותי משעמום.
אחרי עשרות גופות הגענו לאחוזה. הסרט מתעורר לחיים, ואז דועך מחדש. הוא יכול היה להיגמר כשעה קודם לכן לו רק הבמאי לא היה כל כך מאוהב בעצמו ובחומרים שצילם. והנה מגיעות הכותרות הפתאומיות באדום ולבן צעקני, ומשחקי התקריב והשוטים שכל כך מאפיינים אותו, וזה לא מרגש. כי התרגלנו לזה, כי ראינו את זה, כי לצד זה נגלה שיש כאן עבודה תסריטאית לוקה בחסר, סיפור מינימלי שלא מתפתח לשום מקום וסופו ידוע מראש.
בכל זאת, יש גם דברים טובים. ראוי לציין את הפסקול הנפלא שמלווה את הסרט, ואף הוא מאפיין חשוב בסרטיו של טרנטינו. הפעם זה מצליח להריץ את העגלה המקרטעת. יש כאן ראפ ויש כאן סול ויש כאן פולק וזה מותאם במופתיות מתוזמנת ושנונה לעלילה. ג'יימי פוקס כג'אנגו פשוט נהדר. ליהוק מבריק שעושה את העבודה בכל רגע נתון, משכנע, מרגש, נקודת אור אמיתית. כריסטופר וולץ לעומת זאת, לא ממש. אני אוהבת אותו, בחיי, אבל הוא משחזר בדיוק מושלם את דמותו ב"ממזרים חסרי כבוד" ולא רק שזה לא מחדש, זה אפילו מעצבן לפרקים. ליאונרדו דיקפריו בינוני למדי כקנדי, למעט כמה הבלחות נחמדות של התפרצויות זעם. מי שבאמת מצליח לגנוב את ההצגה הוא סמואל ל ג'קסון, בתפקיד רב המשרתים המרושע. את הדמות הכי נלוזה בסרט הוא מגלם בכל כך הרבה חן והומור שלרגע שוכחים לגמרי מי הוא ובאילו סרטים ראינו ואהבנו אותו בעבר. ליהוק מצויין ומשעשע. בנוסף, יש כאן עבודת צילום מרהיבה של המאסטר רוברט ריצ'רדסון, שבאמתחתו שלושה פסלוני אוסקר, והשנה מועמד גם לרביעי. הוא מביא את הביטוי היפה ביותר לפסטיש של טרנטינו. חבל שבשל עריכה מגלומנית זה מצליח להתערער.
התיאורטיקן ומבקר הקולנוע הצרפתי אנדרה באזאן טען בצדק מוחלט שהקולנוע הוא גם שפה. ובהיותו כזה, אין לי ספק שזו שפה שטרנטינו מדבר היטב. הבעיה כאן היא ששפתו התעמעמה עם הניב שלו עצמו. הוא מתעקש לדבר בשפה שלו עד כדי כך שהוא מתחיל להתעלם מהעובדה שהוא לא מתבטא נכון או מדבר ברור. הייתי רוצה שטרנטינו ישכח קצת להיות עצמו, ויחזור לעשות קולנוע, גם במחיר של פחות דם וגופות.