יפה להכאיב • איך "וואליס ואדוארד - .W.E"?

לא משנה כמה תפציר בקהל או תרצה בכך, אף סרט של מדונה, ובטח לא כזה שביימה, יישפט בפני עצמו. מלכת הפופ, שמאז שנות השמונים העליזות מלהיבה את הקהל על הבמה, ניפקה כמה שירים על זמניים, כתבה ספרים וניסתה להטביע את חותמה הפרובוקטיבי-אך-נערץ גם כשחקנית (ולא בהצלחה ייתרה), עברה לכיבוש עוד פסגה - זו שתעניק לה את התואר במאית קולנוע מצליחה. הבעיה היא שעם כל המטען החיובי (או, בואו לא נכחיש, שלילי) הזה, מגיעים הצופים לצפות בסרט השני שביימה (אחרי " Filth and Wisdom" הקצר) - "וואליס ואדוארד - .W.E".

הבעיה הגדולה יותר, שהסרט שהיא גם כתבה בעצמה (יחד עם אלק קשישיאן, שעשה לה את הדוקומנטרי "במיטה עם מדונה") עוסק בעיקרו בסיפור האהבה השערורייתי בין הגרושה האמריקנית וואליס סימפסון (אנדריאה רייזבורו) והמלך האנגלי אדוארד ה-8 (ג'יימס דארסי), מה שמעמיס מטען נוסף לאנגלופילים וחובבי היסטוריה סקרנים שיגיעו לצפות בסרט. בקצרה - הוא וויתר על הכתר באנגליה של שנות ה-30 במאה שעברה כדי לשאת אותה לאישה, בריטניה סערה, וסימפסון הפכה להיות האישה המושמצת ביותר בממלכה המאוחדת, מבלי להזכיר את הקשר (המסתורי) של השניים לנאצים. הטוויסט: הסיפור מובא אלינו דרך חייה של וואלי - עלמה ניו יורקית (אבי קורניש) שנקראה על שמה של סימפסון, וחוקרת את סיפור האהבה של השניים באופן כמעט אובססיבי 50 שנים אחר כך.

>>> להצצה מיוחדת לסרט "W.E - וואליס ואדוארד"

עולם נשי

כשהיא על תקן הבמאית והכותבת של העלילה, סטארית כמו מדונה רגילה שהכל נעשה בדרכה שלה. הבעיה היא שבמקרה הזה, השליטה בכל התחומים לאו דווקא עומדת לזכותה כי קשה לומר שהסרט חף מחסרונות. שלא כמו היצירה המוזיקלית שלה, כאן היא נמדדת בערכים אחרים לגמרי, אבל לא נכשלת בצורה אומללה כמו שהמון אנשים היו מקווים שתעשה. היא בחרה ליצור סרט על קשר בין בני זוג, באמצעות מה שהיא מגדירה כ"סיפור האהבה הגדול" של המלך והגרושה, בעלילה שזורקת אותנו מהעבר לתקופת התרחשות הסרט ומקבילה בין שתי נקודות הזמן באופן בולט.

כמו לא מעט שירים של מדונה, ".W.E" הוא סרט נשי במהותו. הוא מהלל את הכוח הנשי, את הבחירה של המין היפה להשמיע את קולו בעולם גברי. כל הגברים מוצגים בו כסוג של פאסיביים - ממלך אנגליה המגמגם אל מול אשתו ההחלטית, דרך בעלה לשעבר של וואליס שלא מנסה להילחם כשהיא נלקחת ממנו ועד לבעלה האימפוטנט של וואלי, שכצפוי תולה בה את האשמה בהתפרקות הנישואים שלהם. גם כשוואלי מוצאת נחמה ביבגני (אוסקר איזק), שומר בבית מכירות פומביות שמציג פריטים מהאוסף הפרטי של הזוג המלכותי, היא זו שיוזמת את היחסים הרומנטיים.

קינג אדוארד (או דיוויד, כפי שקראה לו משפחתו), הוא הגבר היחיד שממש פועל בעצמו, אך מוצג לאורך הסרט כסוג של ילד שלא יכול בלי האישה שאיתו. ההבדל הוא שוואליס סימפסון מוצגת בדרך כלל כביץ', האישה הרעה שגרמה למלך הנערץ לוותר על הכתר - אבל בעיניה של מדונה היא לא פחות ליידי מכל בת אצולה אחרת. בעולם שנשלט על ידי נשים היא אינטליגנטית, מטופחת ומפוכחת באופן כנה שזה מכאיב. ככל שהעלילה מתקדמת וואלי רוכשת לעצמה את התכונות האלה, עד שלבסוף היא סוף סוף מביאה את עצמה למקום טוב יותר בחייה.

עיצוב דרמטי, אבל גם המשחק

חייבים להעריך את עיצוב התמונה המדהים - כמו בוידאו ארט מרהיב או צילומי מגזין אופנה נוצץ. ההשקעה ניכרת בכל פרט ופרט בתמונה, מההתמקדות וצילום של פרטים חסרי חשיבות שהוא לכאורה מיותר, אבל גורם לך להתמקד בפריטים הקטנים היומיומיים ועד לאזכורים ההיסטוריים מאחורי כל חפץ דומם, רהיט או תלבושת מלאי מחשבה. המוזיקה של פס הקול המלווה את הסצנות (לא כולל שיר הנושא "Masterpiece" ששרה הבמאית בעצמה וזכה בגלובוס הזהב האחרון), השימוש בפסנתר ככלי מוזיקלי מוביל והריקודים שלהם ניתן דגש, מפעימים והולמים את התרחשויות.

הבעיה היא שכל היופי הזה לא מכסה על משחק אובר-דרמטיות, וכמה רגעים קורעי לב שיכלו להיות כאלה גם בלי שיוטחו לצופה בפנים. מדונה רואה בבני המלוכה את הסלבריטיז של פעם ומציגה את וואלי המודרנית כמעין מעריצה של סימפסון, כך שבאופן ניגודי בהחלט, היא מבקרת את תרבות הסגידה (ממנה היא בעצמה מרוויחה) - אבל עושה זאת עם הרבה דרמה שלא פעם נראית שטוחה ומיותרת. נכון, סיפור האהבה של סימפסון והמלך בלתי אפשרי במהותו, אבל המשחק המוגזם של רייזבורו ודארסי עושים ממנו מלודרמה שמאלצית מבלי להרגיש, שקצת מעיקה בחצי מהשעה האחרונה של הסרט.

".W.E" כולל גם כמה חורים בעלילה שיותירו אתכם מבולבלים ותמהים, כמו זה שלא מסביר מה גרם להתאהבותו של המלך באמריקנית. אבל אי אפשר לא לתהות אם אולי זו היתה כוונתה של הבמאית, לתת לנו להשלים את הסיפור, להבין שלא הכל בחיים הוא ברור. ולפעמים, יש דברים שפשוט עדיף לא לדעת, כמו למשל הסצינה בה סימפסון הקשישה רוקדת בפני המלך החולה, רגע לפני שהוא נופח את נשמתו, אבל נראית כל כך מאולצת שזה מביך.

בסופו של דבר, "וואליס ואדוארד" הוא סרט וידאו-קליפי שמתחבר לעלילה אחת ארוכה, שעוסק ברובו בפן השטחי של חיינו - תרבות היופי, הסגידה לאלה שכולנו מתבוננים עליהם בהערצה ועיתונות השקרים, אבל עושה זאת דווקא באופן שגורם לך לחשוב. ואם אתם עדיין מפקפקים ביכולות הבימוי של מדונה, אולי פשוט כדאי להתייחס לסרט כשחזור היסטורי יפה לעיניים. מבלבל לפעמים? ייתכן. טראגי? ממש לא.