לא רק השיער צהוב • על "השבוע שלי עם מרילין"

דווקא בימים בהם מנסים החרדים לכפות על נשים לשבת מאחור באוטובוסים, להתלבש בצנעה ובאופן כללי להדיר את רגליהן מהמרחב הציבורי הגברי, מגיע אלינו הסרט "השבוע שלי עם מרילין" - סרט על מי שהיתה בחייה סמל מין בלתי מעורער ולא הדירה את רגליה, קולה או גופה משום מקום - מרילין מונרו.

הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי של קולין קלארק, מתאר את פגישתם של קלארק והכוכבת הידועה: ב-1956, מגיעה מרילין מונרו (מישל וויליאמס) לבריטניה כדי לצלם את הסרט "הנסיך ונערת השעשועים", בו היא עתידה לשחק לצד סר לורנס אוליבייה (קנת' בראנה), אשר ביים את הסרט. על הסט פוגשת מונרו את קולין קלארק (אדי רדמיין) צעיר בריטי, פרובינציאלי ונלהב שקיבל זה עתה תפקיד זוטר בסרט ומאוהב בתעשיית הקולנוע ובכלל זה בדמותה הקולנועית של מונרו.  

וויליאמס, שנכנסת לנעליה של מונרו ואף מועמדת לפרס "גלובוס הזהב" על תפקידה, מגלמת את דמותה של מונרו כחסרת בטחון, מבולבלת, מכורה כבדה לכדורים, נתונה למצבי רוח בלתי מוסברים ומחפשת ללא הרף אישורים מהגברים שבסביבתה. מאידך, היא מסוגלת להפוך ללא מאמץ לאישה הסקסית והפתיינית שכל גבר בסביבתה ייפול כעפר לרגליה.

רדמיין, בעל חזות נאה ומנומשת במיוחד, נכנס לתפקיד המאהב הצעיר והנלהב שיעשה הכל למען אלילתו המפורסמת. עם זאת, לאורך דקות ארוכות מהסרט הוא עוטה על עצמו מעין חצי חיוך לא מובן, גם כאשר הדבר אינו הולם במיוחד את הסיטואציה. בסופו של דבר, כמעט בכל סצנה שרדמיין מופיע, תוכלו לראות גם את שיניו החשופות, דבר שגורם לצופה להרים גבה בתמיהה.

בראנה מייצר את אחת הדמויות החזקות בסרט. לאורך כל הסרט הוא מציג עמדה אמביוולנטית למונרו - מצד אחד הוא מאוהב בה ועם זאת כל אינטראקציה שלו איתה היא לא נעימה. הוא צועק עליה, מזלזל בכישוריה כשחקנית וגורם לה לפקפק בערך עצמה.

לא סיפור אהבה גדול והוליוודי

הסיפור עצמו הוא לא סיפור אהבה גדול והוליוודי אלא יותר פלירט חסר חשיבות מצד מונרו והגשמת פנטזיה מצד קלארק. מונרו, כפי שתוארה בסרט, נזקקה בעיקר לתמיכה נפשית ולשיקום האגו בעיקר עקב יחסו העוין של אוליביה, שנוזף וגוער בה ללא הרף על הסט. במהלך הצילומים נאלץ גם בעלה (ארתור מילר) לנטוש את סט הצילומים ומותיר אותה חשופה ונטולת הגנה בסביבה זרה. בצר לה, היא פונה לקלארק הצעיר שנועץ בה מבטים סוגדים מעמדתו כעוזר במאי מהדרג הנחות ביותר ומבקשת נחמה רגעית בזרועותיו. במהלך הסרט מוצג קלארק כמי שמשמש איש סוד, חבר וכמעט-מאהב ואפילו מציע למונרו להינשא לו ולעזוב את עולם המשחק, למרות שהם מכירים מספר ימים בלבד ואת מספר הדיאלוגים שלהם ניתן לספור על יד אחת.  

הסרט לא מספק סיבה משכנעת לשאלה מדוע העתיק קלארק את הערצתו לדמותה הקולנועית של מונרו להתאהבות בדמות בשר ודם. קלארק לא נחשף לפן מיוחד ונסתר בדמותה. הרי הוא מאוהב במונרו, השחקנית, עוד הרבה לפני שפגש אותה. אך טבעי, שכאשר הוא פוגש אותה על הסט, יסכים לעשות כל שתבקש. בניתוח פשטני של הסיטואציה, מדובר בבחור צעיר שהתאהב בסלבריטאית הכי גדולה של הוליווד דאז, ממש כאחרונת המתבגרות העכשוויות המאוהבות בג'סטין ביבר. אם במציאות נוצר בין השניים חיבור משמעותי יותר, הרי שאין לכך כל ביטוי בסרט.

מעבר לסיפור הלא פיקנטי במיוחד, קלארק והבמאי סיימון קרטיס משרטטים קונפליקט מעניין בדמותה של מונרו, אותו קונפליקט שדמותו של אוליביה מיטיבה לבטא: מחד, דמותה כאישה הפכפכה וחסרת בטחון והערכה עצמית הנשלטת ומנוהלת על ידי גברים. מאידך, גם אם היא לא עושה זאת במודע, היא האישה אשר על פיה יישק דבר - היא זו שמחליטה מתי היא תגיע לחזרות ומתי לא, היא זו שמחליטה שהמורה הפרטית שלה לדרמה תלווה אותה לאורך כל צילומי הסרט, למורת רוחו של אוליביה, והיא זו שמחליטה איזה גבר עתיד להיות המאהב התורן שלה בשבוע הקרוב וגם כאשר היא נוטשת אותו ושוברת את ליבו לאחר אותו שבוע, הוא נותר עם חיוך מאושר על פניו רק מעצם הזיכרון. על אף שהיא מבעירה לא אחת את חמתו של אוליביה ושל שאר חברי הסט שמבלים שעות וימים בדאגה לגורלו של הסרט עקב התנהלותה חסרת האחריות, בסופו של דבר, כאשר היא מחליטה להתנהג כשחקנית מן השורה ולעשות את עבודתה כהלכה - כל הגברים (איך לא?) מהופנטים לחלוטין מדמותה ושוכחים מקיומה של כל אישה אחרת בעולם, כולל זוגתם החוקית (או לפחות זוגתו החוקית של אוליביה).

בשורה התחתונה מדובר בסרט שעיקר ערכו הוא "צהוב" - דמותה הפרועה והלא יציבה של מונרו היא זו שעומדת במרכזו של הסרט ונותנת לנו אפשרות לראות את הכוכבת הגדולה, כפי שהייתה בחייה, מנקודת מבטו של מעריץ שידע לנצל את ההזדמנות כשנקרתה בדרכו והגשים את הפנטזיה הגברית שלו. לא חייבים לרוץ לקולנוע, אפשר לחכות ל- DVD.