אלמנטרי, בהחלט • איך "שרלוק הולמס 2"?

השנה היא 1891, והמהפכה התעשייתית בשיאה. גלגליה טוחנים את המעמדות הנמוכים, שבגופם מתדלקים את מנוע הקידמה. על רקע החיים הקשים בערים הגדולות, עולות אידיאולוגיות שונות - סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם - כל אחת בדרכה מבקשת להקל את סבלם של המעמדות העובדים.

מהצד השני, קפיצת הדרך הטכנולוגית דורשת משאבים רבים, ושווקים חדשים לייצוא. המעצמות האירופאיות הישנות מתרחבות, ומחלקות ביניהן את העולם. כל אחת רוצה עוד חתיכה, עוד מדינה לאוסף. לאט לאט המקום בעולם מתחיל להיגמר, והמעצמות פותחות במירוץ חימוש במטרה לגנוב אחת מהשנייה שטחים. זה העולם שבו פועל שרלוק הולמס (רוברט דאוני ג'וניור), הבלש הכי מבריק שהעולם ידע - לפחות עד גשש בלש.

זה גם העולם שבו פועל היריב המושבע של הולמס, הפושע הארכי-נבל (ממש ד"ר איבל של המאה ה-19), פרופסור מוריארטי (ג'ארד האריס). מוריארטי, מבקש לרתום את החזירות הקפיטליסטית של המעצמות לטובת החזירות שלו, והולמס הוא היחיד שמסוגל להתמודד איתו. והוא לא יכול לעשות את זה לבד. השלב הראשון במשחק השח-מט שהולמס מנהל מול מוריארטי, הוא להשיב לצידו את ד"ר ווטסון (ג'וד לאו). וזה לא פשוט. ווטסון עומד להתחתן עם ארוסתו, מרי (קלי ריילי) והולמס צריך להוכיח שהוא יותר מושך מג'ינג'ית יפה עם עיניים ירוקות. משימה קשה, אבל שום דבר שהבלש הדגול בעולם לא יכול לפתור עם קצת תחפושות, קסם אישי והרבה נחישות.

כימיה של זוג מוזר

הכימיה בין הולמס לווטסון, ובעצם בין דאוני ג'וניור ללאו, עובדת היטב לאורך כל הסרט. הזוג המוזר מדלג בכל אירופה, במרדף אחר הפרופסור הקטלני, והסצינות שלהם יחד הן לגמרי הכי כיפיות בסרט - דיאלוגים שנונים, מתח מיני ומלא, מלא מכות. הו, המכות. משחק הצללים מספק מנה גדושה של אקשן ואפקטים, שמצולמים ומבויימים כמו שרק הבמאי גיא ריצ'י יודע. מעבר לסצינת עירום אחת לא ברורה, בה אחיו של הולמס, מייקרופט (סטיבן פריי המוכשר) מביך את מרי, הסרט של ריצ'י שומר על קצב מהיר וחלקי הסיפור, גם אם מופרכים, נופלים למקומם היטב.

המעריצים השרופים של הבלש המיתולוגי עלולים לחוש שמלבד קווים כלליים ריצ'י והתסריטאים (קיארן ומישל מולרוני) לא ממש הקפידו לשמר את רוח הספרים של ארתור קונן דויל. ואכן, הולמס גרסת 2011 הוא דמות הרבה פחות אפלה ומורכבת מזו של הבלש גרסת סוף המאה ה-19. דאוני ג'וניור, כרגיל, עשה עבודה מושלמת, והסיר כל טיפת אבק שאולי דבקה בדימוי של הבלש. הולמס של דאוני ג'וניור הוא לגמרי הבלש שהייתם רוצים לצידכם, אם אתם צריכים מישהו שיפתור עבורכם תעלומה, או אם סתם בא לכם לשבת עם מישהו כיפי בבר. גם לאו משחק היטב ופריי מגלם בצורה מדוייקת את דמות האריסטוקרט האקסצנטרי. האריס היה קצת פחות משכנע לטעמי בתור מוריארטי הקרימינל, והבחירה בנעמי ראפייס השבדית לשחק צועניה הייתה גם היא מעט תמוהה אבל בסך הכל הקאסט מוצלח.

הסרט גורף ציון רציני לשבח על העיצוב והצילום האסתטיים. מרגישים שריצ'י, שהציג לא אחת את לונדון כרקע לסרטיו, נהנה לחזור אחורה במנהרת הזמן ולפעול בלונדון של לפני יותר ממאה שנה. עבודה רבה הושקעה בשיחזור, והסרט הוא ממתק לעיניים לא רק בקטעים של הפיצוצים. כך שבשורה התחתונה מדובר בסרט אקשן כיפי מאוד, כזה שביחד עם פופקורן גדול ודיאט קולה, יעביר לכם ממש בכיף שעתיים מהחיים.

>>> מכור, בהחלט: מה הסיפור של רוברט דאוני ג'וניור?

>>> ומה חשבנו על הסרט הראשון של "שרלוק הולמס"?