ליל הכוכבים • איך "סילבסטר בניו יורק"?

צירוף המילים סילבסטר בניו יורק נשמע לרובנו כמו סוג של חופשה חלומית, אבל כשמדובר בשם של סרט, הדבר הראשון שקופץ לראש הוא "לא עשו כזה כבר פעם?". אז זהו, שמסתבר שלא, או לפחות לא בדיוק, אבל בהחלט אפשר להתבלבל עם סרט אחר מהשנה שעברה - "ולנטיינס דיי" -  גם הוא של הבמאי גארי מרשל ("אישה יפה", "פרנקי וג'וני") והתסריטאית קתרין פיוגייט. ב"סילבסטר בניו יורק" הם מנסים לשחזר את ההצלחה של הסרט הקודם - ומגייסים שורה ארוכה של כוכבים להרבה עלילות קטנטנות, שמתרכזות סביב אירוע אחד משמעותי שאמור לייצג את שיא הרומנטיקה.

התחושה שמתקבלת כבר מההתחלה היא שמרוב שחקנים לא רואים את היער, ואף אחד מהם לא מופיע ליותר מכמה דקות נטו. קחו לדוגמא את אשטון קוצ'ר, ששמו מהדר את כרזות הסרט, אבל בפועל מעביר את רובו ממורמר בתוך מעלית תקועה רק כדי לגלות שגם אותו עזבו פעם (כאילו שלא ידענו. דמי מור, הלו?). עוד דוגמא? רוברט דה נירו, כנראה בהומאז' לקריירה הגוססת שלו, מבלה את הסרט במיטת בית החולים על תקן חולה סופני שמייחל לשרוד עד חצות או עד כתוביות הסיום, תלוי איך מסתכלים על זה. מלבד השחקנים ה"ראשיים" (הכול עניין יחסי כמובן בסוג כזה של סרט), מבליחים בסרט פרצופים מוכרים נוספים כמו ג'ים בלושי ומתיו ברודריק, שאם רק מצמצתם - או ניקרתם - קרוב לוודאי שפספסתם אותם.

הכול מוגזם בסרט - לא רק כמות העלילות והשחקנים, אלא גם הסצינות והמשחק. מפגן מרשים כזה של אובר אקטינג וחוסר אמינות לא נצפה על המסך מאז פרק הסיום של "החיים זה לא הכול", וזה מתחיל כבר באופן הצגת הדמויות. מישל פייפר למשל מביכה את עצמה כאישה בודדה ואנטיפתית שבסצינה הראשונה שלה בסרט מבצעת סצינת נפילה גרוטסקית ולא ממש משכנעת לתוך הזבל. אשטון קוצ'ר תולש בהתקף עצבים קלישאתי את כל קישוטי הסילבסטר מהבניין שלו, וכמובן שהוא גם מסתבך בהם תוך כדי. ג'סיקה בייל ושרה פולסון הן שתי הריוניות שבדרך לחדר הלידה לא פוסחות על אף סטריאוטיפ הורמונלי ומתנשף של חודש תשיעי. את קתרין הייגל אנחנו פוגשים הפעם על תקן שפית היסטרית שנהנית לסטור לאקס כוכב הפופ שלה (בון ג'ובי), אבל במקרה שלה אנחנו כבר רגילים.

ההגזמות הרבות נועדו כנראה להסוות בעיה נוספת בסרט - הוא אמנם מעלה לעתים חיוך מאולץ כי בכל זאת זה מה שמצפים מאתנו, אבל הוא פשוט לא מצחיק. רוב הזמן קל לשכוח את זה מרוב ניסיון לעקוב אחר שלל העלילות, אבל סצינת הפספוסים והריקודים הקורעת על רקע הכתוביות בסיום מזכירה לנו איך נשמע הקול הזה שיוצא בספונטניות ממעמקי הגרון כשמשהו באמת מבדר אותנו.

למי שמחפש מהות ועומק מומלץ בחום לפסוח. כנ"ל אם אתם סובלים מאהבה נכזבת או סתם לוקים בעודף ציניות. אבל אם בא לכם (או לבנות הזוג שלכם) להתפנק בערב חורפי קר על קצת רומנטיקה בשקל תשעים, כבר ראיתם את ולנטיינס דיי, וכדורים נופלים עושים לכם את זה - יאללה בואו. זה בטוח יותר זול מלנסוע למנהטן בחגים.