כדור שינה • מה חשבנו על הסרט "מאניבול"?

אולפנים גדולים עושים סרטים גדולים כדי להכניס כסף גדול. מאז כניסת סרטי הקומיקס לחיינו, האולפנים החליטו כנראה שלא שווה להשקיע בסרטים בעלות בינונית (סביבות ה-60 מיליון דולר, זה הכל) - כאלה שלא פונים בדרך כלל למכנה המשותף הרחב ביותר אלא מדברים ספציפית לקהל חובב הז'אנר. תיאורטית, האולפן אמור לחפש רק סיפורים שפונים לקהל גדול ושיש להם פוטנציאל לסרטי המשך רווחיים לא פחות. אבל כאן נכנס הגורם האנושי פלוס האגו של מנהלי האולפנים, שמאוד רוצים כבוד ויוקרה, כלומר פרסים, כלומר אוסקר (או לפחות מועמדות). בגלל המשתנה החמקמק הזה, הרצון לעשות סרט שיביא לאולפן ולמפיק את הפסלון הנכסף, קיימים סרטים כמו "מאניבול".

את "מאניבול" ביים בנט מילר, שסרטו הקודם "קאפוטה" היה גם הוא סרט שיועד לאוסקרים. "קאפוטה" המעולה הביא את הפסלון הזהוב לשחקן הראשי פיליפ סימור הופמן, פלוס ארבע מועמדויות נוספות כולל לבימוי המשובח. מילר הפך לבמאי מטרה עבור המפיקים, ועבור "מאניבול" הם ציוותו אליו לא אחד אלא שני תסריטאי-על שכבר זכו באוסקר: ארון סורקין ("הרשת החברתית") וסטיב זאיליאן ("רשימת שנידלר"). שני אלו כתבו את הסיפור על הספורט הכי אמריקני שיש - בייסבול - שמשך אליו כוכב מאוד גדול לתפקיד הראשי (בראד פיט), שחקן צעיר שכוכבו נוסק לתפקיד המשנה (ג'ונה היל), ועוד צוות שחקנים מרשימים לתפקידים שקטנים עליהם בכמה מידות (סימור הופמן שהוא חבר ילדות של הבמאי, ורובין רייט, הלא היא הנסיכה הקסומה).

אז על מה כל הפתיחה הארוכה? פשוט. "מאניבול" הוא סרט שמטרתו הראשית, אפילו יותר מלהרוויח כסף או לעשות אומנות, היא לזכות באוסקר. רצוי מאוד את הפרס הראשי, אבל גם אחד מהפרסים המשניים יותר יתקבל בתשואות.

איפה הבסיס?

מדובר בסרט ספורט בעל מבנה קלאסי: קבוצת לוזרים שפשוט לא יכולה לנצח, מקבלת זריקת רענון מצד גורם אנושי בלתי צפוי, שהופך את חבורת הספורטאים העלובים למכונה משומנת היטב שלא יכולה להפסיד. הוא מבוסס על סיפורם האמיתי של בילי בין וקבוצת הבייסבול שהוא מנהל - האוקלנד Aייז. בילי בין (פיט) יחד עם פיטר בראנד (היל), יישמו בקבוצה שיטה חדשה לרכישת שחקנים שמבוססת על טבלאות אקסל ענקיות, בניגוד לשיטה המסורתית שהתבססה על דעתם המלומדת של סקאוטרים - שהתמקדו בעיקר באיך השחקן נראה. נשמע מעניין? זה לא. אגדיל ואומר שאפילו משעמם. בנקודה הזאת אתם אמורים לגלול למטה ולראות שנתתי לסרט שני דליי פופקורן, וגם זה רק כי דלי פופקורן אחד מגיע לסרט שממש מעליב אותי כצופה.

"מאניבול" הוא לא כזה. המונח "עשוי היטב" תפור עליו, ומלבד הצוות שהוזכר, עבדו עליו האנשים הטובים ביותר בכל המובנים - אם צילום, פסקול, עריכה ועוד. השחקן הראשי (נו, בראד פיט), שראוי למעמד שלו בזכות תפקידים בסרטים "ממזרים חסרי כבוד", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" והרבה אחרים, נותן הפעם הופעה רעה. בילי בין הוא איש מאוד זחוח שחושב שהוא משהו משהו, מעבר לעובדה שהוא שונא את ניהול הקבוצה - העבודה היחידה שהיתה לו אי-פעם. מעבר לדמות, פשוט לא נעים לראות את בראד בסרט הזה, כך שזו ההופעה המעצבנת ביותר שלו. ג'ונה היל לא עוזר - נראה שהשחקן/ קומיקאי לא מביא מעצמו כלום לתפקיד של איש המשרד האפור, אך להגנתו אומר שהדמות שלו לא מעניינת במיוחד. פיליפ ס. הופמן אולי טוב ואנושי על המסך, אבל התפקיד שלו קטנטן.

אבל ישנן גם כמה נקודות אור. כל מה שמתרחש בתוך מגרש הספורט מרגש כמו תחרות טובה - יש שיאים, דרמות על הדשא, וזה מרגש. זה כל המסביב, כלומר רוב העלילה, שהוא או צפוי או לא מעניין במיוחד. למרות הכל, המבקרים באמריקה נשפכים מתענוג על הסרט הזה. נחכה ונראה מה יהיה בעונת האוסקר (הימור: הסרט יגרוף מספר רב מאוד של מועמדויות, ויתכן שפיט אפילו יאחוז בפסלון הראשון שלו). בכל מקרה, גם בצפייה ביתית אין למוצר הזה הרבה מה להציע, ועדיף שתבלו את הזמן שלכם במשחק כדור בפארק. זריקה נעימה.