השוק האפור • מה חשבנו על "החוב"?

יש קטע כזה עם סרטים ישראליים, שאתה סלחן על הפדיחות הקטנות, נותן להם צ'אנס למרות שמדי פעם מתפלק איזה בום בפריים, איזו יציאה מפוקוס או רפליקה לא משכנעת. זה בא לידי ביטוי בעיקר בקופות, כשאתה מרגיש טוב עם הסכום המופרז שאתה מתבקש לשלם, כי זה קצת כמו לשים שקל בכוס שכתוב עליה "עוד טיפ טיפה ואני בהודו" - תרומתך הצנועה לאנשים צעירים עם כוונות טובות. בזכות התסריט, הלוקיישנים ורומי אבולעפיה, "החוב" הוא כמעט סרט ישראלי. אבל לא לגמרי. בגלל זה קשה לסלוח לו על מגרעותיו ולהצדיק את העלות השערורייתית של יציאה לקולנוע בימינו, אם לוקחים בחשבון גם את הפופקורן, החנייה והבייביסיטר (אלא אם כן הבייביסיטר היא במקרה רומי אבולעפיה).

גיבורת הסרט היא הלן מירן ("המלכה"), סוכנת מוסד בפנסיה שסדרת אירועים בלתי-צפויים מאלצים אותה לשוב ולעסוק במשימה גורלית מעברה המבצעי. בסדרת פלאשבקים ארוכים, אנו עדים להשתלשלות האירועים במזרח ברלין בשנות ה-60, לשם היא נשלחה יחד עם שני סוכנים חתיכים (סם וורת'ינגטון מ"אווטאר" ומרטון קסוקס הניו-זילנדי) כדי למצוא ולהבריח ארצה למשפט פושע נאצי המכונה "הקצב מבירקנאו". בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, לא הכל הולך שם כמתוכנן, ובתוספת משולש האהבה הבלתי נמנע שמתפתח, זה משאיר לא מעט קצוות פתוחים בשביל מירן לסגור בבגרותה.

אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שלפני כמה שנים אולי ראיתם את "החוב", סרט ישראלי עם גילה אלמגור על המשבצת של הלן מירן, שביים אסף ברנשטיין ע"פ תסריט שכתב יחד עם עידו רוזנבלום (כן, כן, עידו רוזנבלום ההוא). את "החוב" הנוכחי ביים ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב") ע"פ תסריט עליו עבדו מיטב המוחות, תוך התבססות על המקור של ברנשטיין ורוזנבלום. העלילה מלאת הפיתולים וההפתעות היא ללא ספק אחת הנקודות החזקות של הסרט, ועל כך מגיעות כל המחמאות לחבר'ה שלנו.

נקודת אור נוספת היא ג'סיקה צ'סטיין המופלאה ("עץ החיים", "העזרה") שמגלמת את הגיבורה בצעירותה והולכת ומסתמנת כשחקנית הכי מרגשת בשטח כיום, מעין קייט בלאנשט משודרגת. גם שני הקשישים טובים, טום וילקינסון ("בחדר המיטות") וקירן היינדס ("מינכן"), אבל הצעירים לא, כי וורת'ינגטון כרגיל חסר כריזמה וקסוקס סתם מעצבן. אבולעפיה תופסת את הנישה השמורה בדרך כלל לאיילת זורר או גל גדות ומבליחה לשתיים וחצי סצנות מיוח"צנות היטב אבל די נשכחות.

בכלל, רוב הבעיות של "החוב" קשורות בשחקנים. דבר ראשון - יש יותר מדי מהם: שלוש דמויות ראשיות שמגולמות על-ידי שישה שחקנים שונים, לפעמים זה נהיה קצת צפוף ומבלבל, בעיקר כאשר אין מספיק נקודות דמיון המקשרות לנו את הצעירים למבוגרים. בנוסף, מוגש פה סלט קשה לעיכול של מבטאים ושפות: שחקנים מאנגליה, אירלנד, ישראל, ארה"ב וניו-זילנד, כולם מתאמצים לעשות מבטא יענו-ישראלי, אבל יוצא להם סוג של ג'ובאני רוסו (מה גם שהעלילה מאלצת אותם לזגזג בין אנגלית, גרמנית ורוסית). ואם זה לא מספיק, חלק גדול מהאקשן מבוסס על קשישים שהולכים מכות עם קשישים, אז לא מפתיע שהתוצאה קצת כבדה.

יש משהו מרגש בלראות את תל אביב כרקע לעלילת מתח בהפקה בינלאומית רצינית, ו"החוב" הוא מותחן אפקטיבי ומהוקצע. אבל אם שמים רגע בצד את הגאווה הישראלית - אפשר בכיף לחכות עד שיגיע למסך הקטן, ובחינם.