מפלגת המרכז • איך הסרט "משחקי שלטון"?

כבר כמה שנים שנראה שעיקר הלהט היצירתי של ג'ורג' קלוני הולך ומופנה מקריירת המשחק שלו, לכיוון קריירת בימוי חדשה (זה, וכמובן גם החלפת מאהבות צעירות בכל כמה שנים). כבמאי, נראה שהוא מתעניין בסיפורים החושפים את השחיתות שעוברת כחוט השני הנסתר בכל המוסדות המנהלים את החברה. בסרטו הראשון כבמאי, "וידויים של מוח מסוכן" (2002), הוא הציג באופן מגוחך את הטלוויזיה ואת הסי.אי.איי, בעוד שבסרטו המצליח "לילה טוב, ובהצלחה" (2005), הוא הציג את המאבק כנגד הסנטור מק'ארתי, שהיה אחראי ל"ציד המכשפות" הידוע בארה"ב של שנות ה-50. עתה, הוא מציג בפנינו מותחן פוליטי בשם "משחקי שלטון", שמציג את המרוץ לבחירות הנשיאות האמריקנית כמשחק ציני, מחושב וצבוע.

גיבור "משחקי שלטון" הוא סטיבן מיירס (ראיין גוסלינג), צעיר מוכשר המשמש כאחראי עיתונות במטה מערכת הבחירות של המושל מייק מוריס (ג'ורג' קלוני) לראשות המפלגה הדמוקרטית. המטה בו הוא עובד הוא מערכת מקצועית ומשומנת היטב, שמנוהלת ביד הרמה והמנוסה של פול זארה (פיליפ סימור הופמן), שועל בחירות ותיק. בראש המטה של המתחרה הראשי להם עומד שועל לא פחות ערמומי, טום דאפי (פול ג'יאמטי).

בתחילת הסרט סטיבן נראה כצעיר אינטליגנטי ומוכשר, שאמנם לכאורה מבין היטב את הציניות של המשחק הפוליטי, אך תוך זאת מצליח לשמור על חזון תמים, במובן החיובי. הוא חדור אידיאלים ומלא אמונה בכוחו של המועמד שלו לשנות את אמריקה לטובה, ובכוונתו לעשות כל שביכולתו לסייע לו להיבחר. עם זאת, ככל שהעלילה מתקדמת, הגיבור שוקע בעל כורחו ברשת הצפופה של אינטריגות ומשחקי כח, עד שתמימותו הראשונית ניצבת בפני מבחן קשה.

שחיתות פוליטית? באמת?!

כמרבית הבמאים שהיו בעברם גם שחקנים, קלוני יודע לביים היטב את שחקניו, וכאשר השחקנים הם צוות כמו קלוני עצמו, פיליפ סימור-הופמן, פול ג'יאנטי וריאן גוסלינג (מהצעירים המבטיחים ביותר של הוליווד), הדבר מענג במיוחד. פרט למשחק, קלוני גם יודע לעשות שימוש מצוין באנשי צוות מוכשרים בתחום הצילום (פידון פפמיכאל) והעריכה (סטיבן מיראוני), ומגיש לקהל מותן עשוי היטב מכל הבחינות.

עם זאת, משהו חסר בסרט - נראה שקלוני מגיש את החומר העלילתי לקהל כשהוא לעוס מדי, ומפורש מדי. גילויה של השחיתות הטבועה בכל מערכת שבה מתחרים בעלי-אגו על כח ושלטון היא כמעט מובנת מאליה לצופה של תחילת המאה ה-21, והתכסיס התסריטאי שמביא את גיבורנו לעימות עם שחיתות זו מעט בוטה מדי. נראה שהעלילה יוצאת מנקודת ההנחה שהצופה התמים עשוי להאמין ששחיתות ומשחקי כח ציניים בפוליטיקה הם דבר מפתיע ומזעזע, נקודת הנחה תמימה וכמעט חמודה בפני עצמה.

מותחנים פוליטיים על שלטון מושחת היו מאוד פופולריים בשנות השבעים, עת של טלטלות פוליטיות, משבר כלכלי וחוסר בטחון שלטוני בארה"ב. אם "משחקי שלטון" הוא הסנונית הראשונה לחזרתם לנוף הקולנועי, ייתכן שהיא גם מספרת לנו משהו על האקלים החברתי בארה"ב של ימינו. עם זאת, משהו השתנה בפוליטיקה, בחברה ובצופי הקולנוע מאז שנות השבעים. אם אז השבר הגדול היה בעצם גילוי השחיתות, אולי השבר של ימינו הוא ההבנה שהשחיתות היא לא בעיה של פוליטיקאים מושחתים בודדים, אלא טמונה בעצם שיטה.

"משחקי שלטון" אמנם רומז לכך (בסצנה מצוינת בין גוסלינג לג'יאמטי), אך הפתרון העלילתי הסנסציוני שלו מפנה את תשומת הלב ממסקנה מדכאת זו לנתיבים בטוחים יותר של מותחנים פוליטיים מהסוג הישן. בשביל יצירה בעלת תובנות מעמיקות יותר על טבען של מערכות פוליטיות ובירוקרטיות להוביל גם את בעלי הכוונות הטובות ביותר לפשרות מוסריות קשות, מומלץ לקחת לצפייה חוזרת את חמשת עונות הסדרת הטלוויזיה המופתית "הסמויה". "משחקי שלטון" הוא אמנם מותחן פוליטי עשוי היטב, אך כמו גיבוריו, הוא נזהר ממעשים רדיקליים ומפורשים מדי, שעלולים להעמידו בסיכון.