פושע וג'נטלמן • איך הסרט "ג'נטלמן בנשמה"?

השילוב של שיער אסוף לקוקו, קרחת קדמית מתקדמת וגיל 50 פלוס, לא אופייני במיוחד לגיבורים של סרטי פשע. באופן מובן לחלוטין מעדיפים במאים לעצב את שיערם של הגיבורים בצורה שתגרום להם להראות אטרקטיביים יותר. זוהי הסיבה שכבר ברגעים הראשונים של הסרט "ג'נטלמן בנשמה", כשמשתחרר גיבור הסרט (סטלן סקרסגארד) מהכלא לאחר 12 שנות מאסר ועל פדחתו מתנוססת התוצאה של החלטת עיצוב השיער המפוקפקת הזו, ברור לצופה כי משהו כאן קצת שונה. ואז הוא נזכר שמדובר בסרט נורווגי, והכל מתבהר.

מסורת הקולנוע של סקנדינביה רצופה במוזרויות ובבחירות אסטתיות משונות ולא צפויות, עד כי חוסר הסטנדרטיות כבר הפך שם לסוג של סטנדרט. צריך רק להזכיר את לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים"), שבסרטיו התפרסם סקרסגארד לראשונה, ושל קולגה נוסף, אחד אקי קאוריסמקי ("הנערה מבית החרושת לגפרורים"), על מנת לחשוד כי קיים קשר ישיר בין מחסור באור שמש ליצירת קולנוע ביזארי ולא שגרתי. סרטו החדש של הנס פטר מולנד, גם הוא שותף קבוע של סקרסגארד (אם כי פחות מוכר מפון טרייר), הוא הדוגמא המושלמת.

לכאורה מדובר בסיפור מוכר. גנגסטר לשעבר שנכנס לכלא לאחר שרצח את מאהבה של אשתו ביריית אקדח יוצא לחופשי, ומנסה לשקם את חייו. הוא יוצר קשר עם אשתו ועם בנו המבוגר, מוצא עבודה כמכונאי רכב, ושוכר חדר בביתה של אישה נרגנת וקשת יום, אחותו של הבוס שלו לשעבר, מאפיונר מקומי שמצפה מאולריק לחזור לחיי הפשע באופן טבעי. האם יצליח אולריק לחזור למוטב, או שישחזר את טעויות העבר ויגיע בחזרה לכלא?

סוריאליסטי? נורווגי!

אבל די מהר מתברר שמשהו מאוד מוזר בסרט הזה. זה ידוע שבני העם הנורווגי מתאפיינים בלאקוניות מסוימת, אבל עדיין קשה להתרגל לדקלום הטקסט חסר ההבעה, לשורות הקצרות והתמציתיות, ולשתיקות האינסופיות. מה גם שמולנד משחק במתכוון עם הטיימינג של הדיאלוגים, ודוחף לא פעם את הסיטואציות לגבול האבסורד. גם כשהדמויות הקריקטוריות שהסרט מאוכלס בהן מגיבות ומתבטאות - הן עושות זאת בצורה מוגזמת, מעוותת ומשעשעת. המאניירות הגיוניות לגמרי, רק פשוט מגיעות בהקשרים לא הגיוניים. אין כמעט רגע בסרט בו הצופה מרגיש כי הוא יכול לצפות מה יקרה ברגע הבא, מה שהופך את האווירה לסוריאליסטית משהו.

למרות שהסרט מאוד מצחיק, הוא לא קומדיה של ממש. יש בו אלמנטים של סרט פשע, אבל מעל לכל מדובר בדרמה ובסרט דמות. ככל שהסרט מתקדם הצופה לומד להכיר את אולריק, האנטי-גיבור המושלם. המראה הלא אטרקטיבי שלו כבר הוזכר, אבל בשילוב עם המבט התוהה שלא מש מפרצופו, והתחושה כי הוא לא ממש שולט בגורלו, אלא פשוט זורם עם כל סיטואציה מבלי להתנגד לה, נוצר הרושם כי מדובר בגבר חסר עמוד שדרה ונטול אג'נדה עצמאית. זוהי הסיבה שבחלקו השני של הסרט, לאחר שהצופה כבר למד להכיר אותו כדמות מסויימת, כיף לגלות כי יש בו הרבה יותר אופי ויכולת מאשר ניתן היה לחשוד בהתחלה.

לאחר שמוחנו עבר שטיפה יסודית על ידי שבלונות סרטי המתח והפעולה של המערב, כיף לראות סרט שעשוי אחרת לחלוטין. סצנות האקשן קצרות ואגביות, הדרמה מאופקת ומגושמת וסצנות הסקס גובלות בסלפסטיק. אין כאן ניסיון לגרום לגיבורים להיות מוצלחים או יפים, מה שהופך אותם למעוררי הזדהות הרבה יותר. בסופו של דבר מדובר בסרט מחמם לב ואנושי, מצחיק וקצת הזוי, שמזכיר לנו מה קולנוע אירופאי יודע לעשות כשהוא לא מנסה להעמיד פנים שהוא אמריקני, אלא נשאר נאמן לעצמו.