לוויה וחיסכון • איך הסרט "מסיבת הלוויה שלי"?

דרמה אינטימית בה מתכנסים שלושה משחקני האופי מהגדולים שידעה הוליווד - רוברט דובאל בן ה-80 ("רשת שידור", "אפוקליפסה עכשיו"), סיסי ספייסק ("שבילי הזעם", "בתו של כורה הפחם"), וביל מאריי ("לקום אתמול בבוקר", "אבודים בטוקיו") - ובה ניתנת להם ההזדמנות לבטא את מלוא כישרון המשחק שלהם, אמורה להיות אירוע קולנועי מיוחד במינו. לכל אחד משלושת שחקנים אלו אישיות וכישורים המייחדים אותו מיתר כוכבי המסך, ורקורד מקצועי עשיר ומגוון שמוסיף רבדים נוספים על איכויות אלו, כך כל סרט שאפילו אחד מהם לבדו מופיע בו שווה בדיקה.

שלושת הגדולים מתכנסים בסרט בשם "מסע הלוויה שלי", דרמה תקופתית המתרחשת בארה"ב של שנות ה-30', אך למרבה הצער, זהו אינו האירוע הקולנועי המרגש לו ניתן היה לצפות. אין זו אשמתם של השחקנים, חלילה, שנותנים כולם יחדיו וכל אחד לחוד הופעה מיוחדת ומרגשת. מה שמכריע את הסרט והופך אותו לסתמי למדי הוא התסריט, שגם כשרון המשחק של שלושת הכוכבים גם יחד לא מצליח להצילו מרדידותו וסתמיותו.

"מסע הלוויה שלי" מבוסס על סיפור אמיתי משנת 1938, בו תימהוני מתבודד בשם פליקס "בוש" בריזיל הכריז בערוב ימיו על עריכת מסע לווייתו בעודו בחיים. על מנת לעודד את תושבי המחוז הנידח בו התגורר להגיע לאירוע המוזר, הודיע פליקס על עריכת הגרלה שהזוכה בה יזכה לרשת את חוותו, ושתוצאותיה יפורסמו בלוויה. התוכנית הצליחה הרבה מעבר למשוער, ועשרות אלפים הגיעו למסע הלוויה, שהפך לסנסציה תקשורתית שנותרה טבועה בזיכרון האמריקאי שנים רבות לאחר מכן.

עדיף עלילה טובה אחת, משתיים שטחיות

הסרט עושה שימוש בקוריוז ההיסטורי על מנת לתאר את דמותו של בוש המתבודד (רוברט דובאל), ומנסה להציגו כאדם מורכב שיותר ממה שניתן היה לדמיין מתוך האנקדוטה ההיסטורית, ורדוף על ידי שדי העבר. בתחילת הסרט נראה שההחלטה לצאת למסע לוויה טרם מותו הוא גחמה של תימהוני, וכך גם תופש זאת בעל בית הלוויות המקומי (ביל מאריי). בהמשך, במהלך תכנון והפקת הלוויה, אנו מתוודעים לקשר המורכב שהיה לגיבור בעברו עם אישה מקומית (סיסי ספייסק), ולקראת סופו מגלים אלו שדים רודפים אותו, ואף את הסיבה האמיתית שהניע אותו לערוך לוויה מוזרה שכזו.

רוברט דובאל עושה שימוש נפלא בהזדמנות לגלם דמות כל כך חריגה, ועושה כל ששחקן מוכשר ברמתו יכול על מנת לנסות ולהציג אותה כרבת-רבדים ומורכבת. עם זאת, גם המאמצים הגדולים ביותר לא יכולים להסתיר את התפרים הגסים בהם חובר התסריט, שמונע מדובאל את הבמה לה היה ראוי באמת. דמותו של הגיבור מדלגת בין תימהונות קומית למורכבות ואינטליגנציה חריפה, באופן שקשה לקבל. גם הסובבים אותו לא מקבלים במה ראויה, כאשר מוריי זוכה לדמות פלקטית, וספייסק מגלמת דמות סתמית שמניעיה ותגובותיה תמוהים כמעט כמו גיבור הסרט.

התסריט מנסה לשלב שני קווי עלילה, האחד בו עיקר המתח הדרמטי טמון בקשיי ההפקה של מסע הלוויה, והשני בו עיקר המתח טמון בתעלומת עברו המסתורי של הגיבור. ייתכן שאם התסריטאים (כריס פרובנזאנו וסי. גבי מיטשל) או הבמאי (אהרון שניידר, שזה סרטו הראשון) היו מתמקדים רק בקו עלילה אחד וממצים אותו עד תומו, הסרט היה עשיר ומעניין יותר, אך שילוב שני קווי העלילה עומדים בעוכריו, מאחר ואף אחד מהם לא מתפקד כראוי. התוצאה היא מלודרמה שטחית למדי וחסרת עומק של ממש, שהישגה העיקרי הוא כמה סצנות של משחק משובח, שנוצצות בשממה דלה של סיפור משעמם. שלושה שחקים כל כך טובים, בייחוד דובאל, ראויים ליותר מכך.