סרט כחול • מה חשבנו על "הדרדסים 3D"?

זה כבר לא קריפי להגיד שאני נמשך לדרדסית, נכון? כלומר - כבר ברור לכולם שמדובר בסמל מין, לא? דרדסית היא אחת התענוגות הבודדים שמספק "הדרדסים 3D" לצופיו שכבר בגרו את גן החובה, עם חצאית הטניס הקצרצרה שלה, המזג הקליל שמרמז על פתיחות בכל התחומים והבלונד הטבעי והשופע. העובדה שמגרונה בוקע קולה של קייטי פרי, הופכת את כל החוויה למדליקה שבעתיים, כי אתה מדמיין את פרי עומדת באולפן ההקלטות, ואולי המזגן התקלקל שם, והיא הרי לבושה, אין בכלל ספק, באותה חצאית טניס ממש.

דרדסית חוברת לעוד חמישה דרדסי-מפתח (דרדסבא, ביש גדא, רגזני, בר מוח ועוד אחד חדש עם מבטא סקוטי שמתאפיין באומץ רב - נקרא לו בר-לב? גברני? אולי מק'דרדס?) שבמהלך מנוסה מאחת המתקפות השגרתיות של גרגמל על כפרם הפסטורלי, נשאבים לתוך מערבולת קוסמית חוצת-מימדים (?) המנחיתה אותם בלב הסנטרל פארק (?!) שם הם מתיידדים עם מנהל פרסום של חברת קוסמטיקה (?!?!?) ובאופן כללי עושים בלאגן על רקע נופים ניו-יורקיים מקובלים.

היצורים הכחלחלים הקטנים הם הכוכבים כמובן, כאשר ביש גדא כובש מכולם (בקולו של אנטון ילצ'ין החמוד), אבל הקאסט מלא בנציגי הפריים-טיים של רשתות השידור: ניל פטריק האריס ("איך פגשתי את אמא") הוא הפרסומאי, אשתו היא המורה האיסטניסית מ"גלי" (ג'יימה מייז) והבוסית שלו היא הלטינה הלוהטת מ"משפחה מודרנית" (סופיה וורגרה). ואם כל זה לא מספיק, קבלו גם את טים ("מייק איט וורק") גאן מ"פרויקט מסלול", בניסיון מביך אך חינני לשחק דמות שהיא ווריאציה על עצמו, ועוד לא מעט הופעות אורח לרגע של סלבס שונים ומשונים.

תוכן שיווקי באריזה כחולה

החבר'ה הנ"ל מקצוענים אמיתיים ומנסים לעשות את המיטב עם החומר הדל שהפרויקט המפוקפק הזה מספק להם, אבל מי שמאפיל על כולם, די כצפוי, הוא האנק עזריה, שבתפקיד גרגמל דופק כאן את תצוגת התכלית הכי קיצונית של אובר-אקטינג שנראתה על המסך הגדול מאז ג'ים קארי ב"המסכה".

דרך אגב - מה הסיכוי שגרגמל הוא הדמות הכי אנטישמית בתולדות התרבות המערבית? כשהיינו ילדים לא הייתה לנו המודעות, אבל שימו לב עכשיו כמה הוא דומה לקריקטורות נאציות. ומי שלא ידע - לחתחתול בלועזית קוראים עזריאל. נשבע לכם.

הסרט הזה סובל מכמה בעיות יותר בוערות מזהותו האתנית של גרגמל. הוא מנסה לספק את כולם, לפנות לכל הקהלים, ומשלב גם בדיחות פיפי-קקי (לפי מספר הנפיחות אני די בטוח שבדראפט מוקדם של התסריט עוד הופיע דרדס בשם פלצני) וסלפסטיק ילדותי (בעיקר גרגמל שנמרח על שמשות של אוטובוסים), אבל גם אזכורי פופ (מביך במיוחד הוא ראפ דרדסים על פי ראן די.אם.סי), טריוויה לחובבי קולנוע כבדים במיוחד (רגזני חוצה כביש וקורץ לדסטין הופמן מ"קאובוי של חצות", ברפרנס שדי בטוח שאף אחד באולם לא תפס חוץ ממני, וזה בסדר) ולא מעט בדיחות פנימיות (דרדסית שרה "נישקתי דרדס, ואהבתי את זה"). הסלט הזה, בשילוב כמות מכובדת של תוכן שיווקי, יוצר אצל הצופה תחושה שהוא יושב מול מוצר צריכה מהונדס ומחושב, שבנוי על שילוב של נוסטלגיית אייטיז ומרצ'נדייזינג ציני לקטנטנים.

שורה תחתונה, גם אם שמים בצד לרגע את המרקסיזם בגרוש, מדובר בלבלות שעה וחצי בחברת יצורים קטנים וזריזים, היפר אקטיביים, אימפולסיביים וחסרי גבולות. בקיצור - זה כמו להיות גננת, או הורה חסר מזל במסיבת יומולדת לגיל ארבע אחרי שכולם אכלו המון סוכר. לילדים זה בטח כיף כי הם יכולים להזדהות עם האנרכיזם הקופצני של הדרדסים, שמרגיז את כל הגדולים הלחוצים. אבל למבוגר אין יותר מדי מה לחפש פה. חוץ מקצת השראה לחלומות כחולים בכיכובה של דרדסית/קייטי פרי כמובן. אבל את זה גם אפשר לעשות לבד.