זהות בדויה • מה חשבנו על "קאטפיש"?

פעם, לפני לא הרבה שנים, האינטרנט היה מקום אליו מגיעים אנשים כדי לשחק בהחלפת זהויות. לא היתה פעילות אופנתית יותר מאשר להיכנס לפורומים ולחדרי צ'אט בזהות בדויה, ולקיים שיחה או סקס וירטואלי עם פרטנר כלשהו, מתוך ידיעה ברורה כי אין כל קשר בין האייקון הפרוביזורי בו כל גולש משתמש לבין הצורה, הצבע, או המין שלו במציאות.

ואז האינטרנט הפך מהיר יותר, לצד כל שם הופיעה תמונה, והפייסבוק הגיע ושינה את המצב. לפתע האישיות האמיתית של הגולש חזרה למרכז העניינים והשתלטה על הזירה, וחילופי הזהויות שהאינטרנט מאפשר הפכו לתופעה שולית שנדחקה לאתרים ייעודיים ופורומים נידחים. מי שרוצה עדיין יכול להיכנס לצ'אט בעילום שם, ולהעמיד פנים שהוא קשישה בביריות שמחפשת פרטנר הולך על ארבע בגיל 8 ומטה, אבל עדיף שהוא לא ייספר על הפטיש המוזר הזה לאף אחד, כי זה כבר הרבה פחות מקובל ממה שזה היה פעם - זמנים משתנים.

מה שמביא אותנו ל"קאטפיש", אולי הדוקומנטרי המדובר ביותר של השנים האחרונות, שעוסק בפער בין החיים הוירטואליים בפייסבוק לבין החיים האמיתיים, ומתעמת עם אחד מהמיתוסים המרכזיים של עולם האינטרנט - ה"קריפ". כן, אותו חנון סוטה שמן מתוסכל וחסר חיים, שמקיים קשרים מלאים ומספקים תחת זהויות בדויות ברשתות החברתיות, אגב גירבוץ קומפולסיבי מכיוון שבמציאות הוא לוזר לא תקשורתי ונטול חברים.

אמפתיים להונאה

בסרט מתעד צמד דוקומנטריסטים בשם הנרי ג'וסט ואריאל שולמן, את מערכת היחסים הוירטואלית של אחיו של שולמן, צלם בשם נב, עם אבי, ילדה בת שמונה ממקום נידח במישיגן, ומשפחתה. לאחר שאבי, ילדת פלא עם כישרון לא רגיל לציור, שולחת לנב רפרודוקציה של אחד מצילומיו שהוא מצאה ברשת, מפתח נב קשר עם אמה של אבי ששולחת עבורה את הודעות המייל, ועם אחותה הגדולה, מייגן, אתה הוא מפתח רומן אינטרנטי של ממש. העלילה מסתבכת כשנב מגלה כי שירים שמייגן הקליטה ושלחה לו הם למעשה שירים אותם היא מצאה באינטרנט, וכי עובדות נוספות הקשורות למשפחה הזו אינן מעוגנות במציאות, ונוסע על מנת לברר מה אמיתי ומה שקרי במידע אותו בני המשפחה מסרו לו.

היופי ב"קאטפיש" הוא הדרך בה הוא מצליח שלא לשפוט את הפעולות המפוקפקות של חלק מהגיבורים שלו. למרות שהמציאות אותה מגלה שלישיית הדוקומנטריסטים במישיגן שונה מהמציאות אותה הם חוו דרך הפייסבוק, ולמעשה הם נפלו קורבן לסוג של הונאת אינטרנט, הסרט מתייחס באמפתיה למי שעומד מאחורי ההונאה הזו. בדרך זו מצליח הסרט להתייחס לאחת הבעיות המרכזיות של חיי החברה האינטרנטיים של כולנו, מבלי להיות דידקטי או מתחסד. למעשה היוצרים מצביעים על הגשמה עצמית דרך הפייסבוק כתופעה חיובית, אבל בו זמנית מתריע על הסכנות הטמונות בה. משימה לא פשוטה ועדינה שהסרט מבצע באלגנטיות מרשימה.

מה זה אותנטי?

אבל ההנאה מהסרט אינה נובעת מאמירה החברתית שלו בלבד, והוא מספק גם חווית צפייה מהנה ומרתקת באופן יוצא מן הכלל. קיימים בסרט רגעי מתח שמתחרים בכבוד עם סרטי אימה מורטי עצבים, רגעים סוחטי דמעות, דמויות מעוררות הזדהות וכל מה שצריך כדי להשאיר את הצופה צמוד לכיסא.

למעשה, שילוב האלמנטים המושלם בסרט הוביל לא מעט צופים סקפטיים לפקפק באותנטיות שלו. ניתן להבין את הטענות הללו. למרות הכישרון הלא מבוטל של יוצריו, אין ספק שהייתה להם גם כמות לא סבירה כמעט של מזל. אבל החשדות הללו רק מוסיפים לערך העצום של הסרט הזה כמעורר שיחה - אין אדם אחד שראה את הסרט הזה ואין לו מה להגיד עליו, וכשמדברים על סרטים דוקומנטריים מסוג זה, זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת. מהרו לצפות והצטרפו לשיחה.