מועדון ה-30 ביולי • 4 שנים למות ברגמן ואנטוניוני

מעניין לחשוב מה היה קורה לו אינגמר ברגמן ומיכלאנג'לו אנטוניוני, צמד אושיות הקולנוע האירופאי של אמצע המאה הקודמת, שנפטרו בדיוק באותו היום לפני ארבע שנים, היו מנסים לעשות את הסרטים שפרסמו אותם כיום. האם מישהו יכול לדמיין את פניו של מפיק כלשהו כשהוא מסיים את קריאת התסריטים של "יצרים", "תותי בר", "המדבר האדום" או "החותם השביעי"? סביר להניח שאותו המפיק היה משליך אותם בלי לחשוב פעמיים למגרסה הקרובה, ובמקרה הטוב אולי מחייך לעצמו כשהוא היה ניזכר כשפעם, כשהוא עצמו היה בן 16, סרטים כאלו היו הדרך הכי טובה לגרום לבחורה לצאת אתך לדייט.

גם בתקופה בה אנשים כמו ז'אן-לוק גודאר, פייר פאולו פאזוליני וריינר וורנר פאסבינדר הכתיבו את הטון, בשנות ה- 50-60-70 של המאה הקודמת, ברגמן ואנטוניוני נחשבו לסמנים קיצוניים של פלצנות ארטיסטית פר אקסלנס, אקסקיוז מיי פרנץ'. לגודאר היה קצב ואנרגיה, לפאסבינדר שיק הומוסקסואלי, לפאזוליני מיניות מוחצנת. אבל הסרטים של ברגמן ואנטוניוני היו קשים יותר. ברגמן, עם עיסוקו האובססיבי במוות והסימבוליות הדתית חמורת הסבר, ואנטוניוני עם האבסטרקטיות המנוכרת שלו, ועם הניסיון הכמעט קנטרני למנוע מהצופה להזדהות עם גיבוריו.

קשה להאמין ששני יוצרים כל כך לא תקשורתיים הפכו להיות מותגי קולנוע איכותי שהקונצנזוס לגביהם רחב כל כך. ובכל זאת, הנה אנחנו כאן, מציינים את תאריך מותם בחרדת קודש, נזכרים ביצירות המופת האלמותיות שלהם, וממשיכים לטפח את המיתוס, תוך התעלמות מן העובדה שמעטים האנשים שאשכרה יש להם כוח לשבת ולראות את הסרטים הללו היום.

קולנוע מאתגר

כמובן שכל חובב קולנוע עקשן וממושמע, שיחפור במדפים של ברגמן ואנטוניוני, ידלה משם פנינים. אין להכחיש שבסרטים כמו הארבעה שהוזכרו, כמו גם ב"תמונות מחיי נישואין", "מעיין הבתולין" או "פרסונה" של ברגמן, וב"ליקוי חמה" או "הנוסע" של אנטוניוני, יש רגעים קולנועיים עוצרי נשימה, חדשנות קולנועית בלתי נתפסת ביחס לתקופה ולמעשה גאונות קולנועית לכל דבר. אבל אין ספק גם כי רבים מהסרטים הללו הם יצירות בלתי נגישות בעליל, שדורשות מהצופה לא פעם הרבה יותר ממה שהוא רוצה או צריך להשקיע, ובוחנות גם את עצביו של הסינפיל חסין השעמום ביותר.

מה שמחזיר אותנו לאחת השאלות הגדולות של הקולנוע, והיא - איפה עובר הגבול? האם מחובתו של קולנוען להתחשב בכושר הריכוז המוגבל של הצופים שלו ולעטוף בשבילם את האמת האמנותית שלו בממתקים נוחים לעיכול כמו עלילה סוחפת, או לפחות קוהרנטית, או שעליו להישאר נאמן לעצמו ולעצמו בלבד, ולא להקדיש חצי מחשבה לשום דבר מלבד החזון האותנטי אותו הוא רואה בעיני רוחו?

אם יש דרך לענות לשאלה הזו אז בוודאי קשורה לזמן ולמקום בהם כל סרט נעשה. כיום, בראי ההיסטוריה ברור כי מלבד גאונותם הבלתי ניתנת לערעור של אנטוניוני וברגמן, קיימים כאן עוד גורמים אותם צריך לקחת בחשבון, שאפשרו להם לפתח את עצמם ואת אמנותם, למרות בחירתם בשפה קולנועית כל כך מאתגרת. אין דרך להסביר את ההצלחה שלהם מלבד בנטייה מזוכיסטית קלה של הקהל באותם הימים. אותו הקהל שחיפש סרטים זרים, איטיים, מדכאים, שעוסקים בסוגיות של דת ומוסר, שממלאים את הפריים באימג'ים סטטיים קרים וחסרי פשר, ושלא קורה בהם כלום.

גם היום ניתן למצוא אנשים כאלה. הם מסתתרים בהקרנות של הסרטים האזוטריים יותר בפסטיבלי הקולנוע, במסדרונות המוזיאונים, צוללים לתוך מסכים לופיים של עבודות וידאו ארט ומכתתים רגליים בין הופעות מחול מודרני לבין קונצרטים של מוזיקה קלאסית מודרנית ניסיונית. אנשים שמכורים לפעולת דליית המשמעות מעבודות אמנות קשות לפענוח. אנשים שלא מרגישים שהם יכולים באמת ליהנות מאמנות שאינה מוגנת באינספור שכבות הגנה של אניגמאטיות ומיסתורין. אנשים שמחפשים את הגאון הלא מובן הבא של העולם, על מנת להעלות אותו על הכס ולהשתחוות לו. אנשים שמחפשים את הברגמן והאנטוניוני הבאים של העולם.

מבריק, אבל סתום

הסיבה שהיו יותר מהם בתקופה ההיא קשורה לאופי הפופוליסטי שיוחס למדיום הקולנועי באותם הימים. אולי היום כבר ברור לכולם שהקולנוע הוא אמנות אבל פעם זה לא היה כך. נסו לדמיין את סרט של אנטוניוני בפריים טיים בערוץ 2 ואולי תבינו את גודל המהפכה שמדובר בה, ואת הצמא שהיה לאנשים לתוכן עם עומק וחדשנות. הזכות של אנטוניוני וברגמן לספק לקהל תוכן כזה נראית כיום מובנת מאליה, אבל היא לא היתה כזו. לא פלא שהם לקחו את ההזדמנות הזו ומיצו אותה עד תום. לקחו את העולם הפנימי שלהם ואת השאיפות האמנויות שלהם עד הסוף המר, ובדרך הגישו לצופים קולנוע קסום ומבריק לצד קולנוע סתום וחסר פשר, בלי להבחין ביניהם. כל המר, עם כל המתוק.

אז כן, סביר להניח שהמפיקים של היום לא היו מביטים פעמיים בתסריטים הגדולים של ברגמן או אנטוניוני, כי את מה שהם ניסו להוכיח כולם כבר יודעים היום. אבל זה לא משנה את העובדה שכשנמאס לכם מהסרטים ההוליוודיים, כשנמאס לכם מתוכניות הריאליטי, בחמש דקות החודשיות בחיים שלכם בהם בא לכם לראות משהו שהוא לא הדבר הכי קליל והכי מבדר וסוחף שיש, בשביל הרגעים הללו אין כמו אנטוניוני וברגמן. לפחות איתם אתה יודע שיש תמורה לסבלנות שלך, ושהם יפצו אותך על רגעים של שעמום, ברגעים של יופי צרוף, כמוהו לא תמצא בשום מקום אחר.