מתוק מאז • מה חשבנו על "פו הדוב"?

אם יש סרט בעולם שלא צריך שיעשו לו רימייק זה "פו הדוב" של וולט דיסני. הלא כל המוניטין של דיסני נוצר בזכות סרטים קלאסיים כמו "במבי", "דמבו" או "ספר הג'ונגל", ואחת התכונות שכל המעריצים תמיד היללו היא הנצחיות שלהם. הרי גם היום צופים ילדים בגרסת המקור לסרט "פו הדוב" ונהנים מהרפתקאות הדוב הרעבתן, חזרזיר, טיגר, כריסטופר רובין ושאר החברים, כאילו הסרט נעשה לפני חודש ולא לפני 34 שנים.

אבל, כידוע, וולט דיסני קצת קצרים בסחורה רוחנית בימינו. מלבד ג'ק ספארו מסדרת "שודדי הקריביים" הם לא הצליחו להמציא דמות ראוייה לשמה כבר שנים. ולמרות ש"אירון מן" ו-"תור", הגיבורים האופנתיים של חברת מארוול אותה דיסני קנתה לפני שנה, עושים חייל, ולמרות שחברת פיקסאר - עוד רכישה מוצלחת מלפני כמה שנים - מספק להיטים חדשות לבקרים, הדונלד דאק והמיקי מאוס החדשים לא נראים באופק. הפיתרון הקבוע במקרים כאלו הוא כמובן לחלוב את הדמויות הישנות עד תום.

לראות את הסרט החדש מרגיש כאילו מישהו הולך על קצה האצבעות בתוך הראש שלך, ומנסה לא לשנות אף זיכרון חשוב מאינספור הצפיות בסרט המקור שצרובות במוחות כולנו לנצח. החדשות הטובות הן שלבמאים סטפאן אנדרסון ודון האל ולצוות הכותבים שלהם, יש מספיק עדינות על מנת להצליח לעשות את זה. הסרט מלא כבוד לזה המקורי, עם שלל קריצות ואזכורים משועשעים של רגעים מוכרים.

ההבדל המרכזי הוא שבמקום קבוצת סיפורים, קיים כאן סיפור אחד, שמחולק לכמה חלקים, ומתרכז בזנבו הנעלם של איו החמור האקזיסטנציאליסטי, המקבילה של א.ל. מילן למרווין, האנדרואיד הפרנואיד מספריו של דאגלס אדאמס. בין תושבי היער מתקיימת תחרות למציאת תחליף הולם לזנב הנעלם, כשבדרך הם נתקלים בכמה אתגרים לא פשוטים כמו המלחמה בייצור מאיים בשם ה"בקרוב", ניסיון חילוץ מבור עמוק, וכמובן - המרדף האינסופי והסיזיפי של פו אחר דבש. אם אתם אנשים שנוטים להזדהות יתר עם המתרחש על המסך אז מאוד לא מומלץ להגיע לסרט הזה רעבים.

דינמי אך איטי

מלבד המאמץ הניכר שהושקע בתסריט על מנת להצליח להגביר קצת את הקצב שלו, להוסיף קצת מתח ואקשן ולהתאים אותו לקהל רווי הגרויים של היום, נעשו בו כמה החלטות עיצוביות הפוכות, שגורמות לו להיראות כאילו הוא נעשה עוד לפני הסרט הקודם. באופן מכוון מצויירים כמה אלמנטים בולטים, כמו הגבות של פו, הנקודות על החזה של הינשוף, והפסים על פרוותו של טיגר, ביד, באנימציית סטופמושן קלאסית, מה שנותן לסרט תחושה קצת חמימה יותר. ולמרות שביחס למקור הסרט מרגיש דינמי ומהיר, ביחס לסרטי האנימציה של ימינו, שזזים בקצב של רכבת הרים ללא נהג שיצאה מכלל שליטה, הקצב השפוי של "פו הדוב" הוא הקלה מבורכת.

גם הפעם, כמו בסרט המקורי, קיימת הדגשה של העובדה שמדובר בסיפור, והתמונות צצות מבין דפי ספר. חלק מהרגעים הקומיים המוצלחים יותר מתבססים על הדיאלוגים בין קולו של המספר לקולו של פו, ועל הדילוג של דמויות על גבי שורות הספר, בין הדפים השונים וכן הלאה. בצירוף עם ההקדמה המפורסמת, שמשוחזרת גם הפעם, ממקמת את הסיפור בדמיונו של כריסטופר רובין, ומציגה את הצעצועים בעולם האמיתי עליהם מבוססות הדמויות בעולם הסיפורי, הופך הסרט לסוג של שיר הלל למילה הכתובה, ולכוחו של הדמיון היצירתי.

אם מצרפים את הסרט הזה לסרטים כמו "פלונטר" ו"הנסיכה והצפרדע", ניתן לשרטט מגמה של חזרה למקורות בסרטים של דיסני. כנראה שהם הבינו שכמותג הם מזוהים על בידור לגילאים צעירים יותר, ומשאירים את היצירות העדכניות יותר לחברות הבת. כעיקרון זו החלטה פרודוקטיבית, והאיכות של היצירות שהוזכרו, כמו גם של הסרט הנוכחי, רק מוכיחה זאת. אם קיימים בין שורות החברה אנשים שמסוגלים לקחת סרט כמו "פו הדוב" ולייצר לו רימייק נעים כל כך לעין, וללב, אז למעשה אין צורך לחשוש גם מסרט "הקוסם מארץ עוץ" המתקרב, ומהרימייק המתוכנן ל "משפחת רובינזון השוויצרית". רק שלא ייגעו ב"ספר הג'ונגל" והכל יהיה בסדר.