לארי המזוהם • מה חשבנו על "לארי קראון"?

לנו הישראלים יש בעיה כשאנו מתיישבים לצפות ב"סרטי המשבר הכלכלי" שהוליווד מנפיקה לאחרונה. הבעיה טמונה בפערים ברמת החיים. טום הנקס מתחיל את "לארי קראון" כעובד סופרמרקט זוטר. זה עדיין מספיק לו כדי לנהוג ברכב גדול וחדש ולגור בבית צמוד קרקע ורחב ידיים. מי חי ככה בארץ? רק מנכ"לים, ח"כים ותא"לים במיל'. מתי פעם אחרונה ראיתם את אולגה שחותכת לכם את הפסטרמה במעדנייה של רמי לוי מחנה את הלאנד-רובר שלה מול הווילה ברישפון? אוקיי, בסדר, בהמשך מפטרים את הנקס והוא מוותר על הרכב וגם על הבית. אז הוא עובר לטוסטוס אספנים מגניב ודירת רווקים מפנקת באזור הכי שווה בעיר. רחמים. מי שגר בתל אביב יודע שבשביל רמת חיים כזאת צריך הוראת קבע מהחשבון של ההורים בכפר שמריהו. או פשוט להיות צרפתי.

בגיל 55, זהו בסך הכל סרטו השני של הנקס כבמאי (ותסריטאי, יחד עם ניה "החתונה היוונית שלי" וורדלוס). את הראשון יצר לפני 15 שנה - פנינת הנוסטלגיה המוסיקלית "מה שאת עושה לי" שמענגת בצפיות חוזרות אבל לא הביאה לו אוסקרים או שברה קופות. זה מרגיש כאילו הנקס שואף למהלך כמו מל גיבסון ו"לב אמיץ" או קווין קוסטנר ו"לרקוד עם זאבים" - כוכב אהוב שהופך ליוצר ומתקבל בחיבוק על-ידי הקהל והאקדמיה. זה לא קרה עם סרטו הראשון, החמוד, וזה בטח לא יקרה עם "לארי קראון".

הנקס משחק את קראון, גרוש מעט טרחן אך כנראה אהוב על הבריות, טבח לשעבר בחיל הים, שמאבד את משרתו יום בהיר אחד מכיוון שמעולם לא למד בקולג'. שכניו, המופיעים כאן על תקן "הכושי הגנוב" המחויב כנראה ע"פ חוק, מכוונים אותו לקולג' מקומי (מישהו אמר "קומיוניטי"?). הנקס נרשם לקורס דיבור מול קהל (לפי הסרט, צריך שלושה קורסים בסמסטר ואתה מסודר) ושם הוא פוגש את ג'וליה רוברטס - מרצה ממורמרת, ספק אלכוהוליסטית, שסובלת מזוגיות לא מוצלחת. הניצוצות מתחילים לעוף ביניהם (בעצם לא ניצוצות, יותר מין הבהובים של נורת פלורסנט אוניברסיטאית) אחרי שהוא מתקן לה את הג'י.פי.אס, כשמקביל הנקס עובר רמונט תדמיתי ואופנתי בידי חבריו הצעירים לספסל הלימודים.

"לארי קראון" הוא סרט עייף ושגרתי שלא קורה בו שום דבר בלתי צפוי. אחת הבעיות היא שאין בעיה: הוא חמוד, היא חמודה, קוראים להם כל מיני דברים חמודים עד לסוף החמוד הבלתי נמנע. אף אחד לא נמצא לרגע בסכנת חיים, העוני אינו מאיים ודיכאון זה לא אופציה. אז איפה פה הדרמה? למה שיהיה איכפת לי? אה, נכון, כי זה טום הנקס וג'וליה רוברטס.

רוצים לדבר על משבר כלכלי? בימי קלינטון, הנקס ורוברטס יכלו בקלות לדרוש ולקבל 20 מיליון דולר על סרט כזה. היום הם בטח חולקים טריילר. קצת עצוב לראות שני סופרסטארים בדימוס מסתפקים בסוג של "סרט טלוויזיה". החיוך של ג'וליה עדיין ממיס, אבל נראה שהיא כבר שולפת אותו לפי הזמנה ורק בנוכחות סוכן ורואה חשבון עם סטופר. הנקס חביב כתמיד בתפקיד האיש הכי רגיל בעולם אבל לרגעים אפשר לתפוס אותו גולש למניירות הפלגמט שפיתח כמפגר ("פורסט גאמפ"), ילד ("ביג") וקווקזי ("טרמינל"). בינתיים, הסרט מבזבז שני שחקני משנה קומיים משובחים שבאו מהטלוויזיה - ווילמר וולדרמה (פז מ"מופע שנות השבעים") ובריאן קרנסטון ("שובר שורות"), שמספקים את רגעי הצחוק הנדירים.

ובכל זאת, ולמרות כל הנ"ל, אני מוכרח להודות שיש ב"לארי קראון" משהו מנחם. מנחם כמו צ'ולנט של סבתא ביום חורף קר או קרטיב משמש בחוף הים אחרי שעקצה אותך מדוזה. במציאות הכלכלית של ימינו, החמימות המטופשת שמתפשטת בגוף בעת הצפייה בו לא מצדיקה הוצאה של 37 שקל + פופקורן, חנייה ובייביסיטר, אבל בהחלט אפשר לפנות לו איזה ערב לכשיצא בדי.וי.די.