‫טעות של מתחילים • מה חשבנו על "בגינרס"?

בתכל'ס, אם אבא שלכם היה יוצא מהארון בגיל 75, לא הייתם עושים על זה סרט? זו בדיוק השאלה אתה התמודד הבמאי מייק מילס כשאביו בחר להודיע לו לאחר מותה של אמו כי הוא חולה סרטן סופני, וכי הוא גיי. "בגינרס", סרטו השני של מילס ("Thumbsucker"), הוא התוצאה, שבאופן מפתיע מתנהגת יותר כמו דרמה קומית מאשר כמו סרט העוסק באובדן, אם כי ניתן להבחין לכל אורכה בסוג של דיכאון קיומי מובנה שפועם מתחת לפני השטח.

"בגינרס" קופץ קדימה ואחורה על קו הזמן ללא הרף על מנת להצליב בין שני אירועים משמעותיים בחייו של הגיבור, אוליבר, המגולם על ידי יואן מקגרגור עגמומי ורזה מתמיד. הראשון הוא, כאמור, ההומוסקסואליות של אביו המזדקן, המגולם על ידי כריסטופר פלאמר ("צלילי המוזיקה") שמאמץ סגנון חיים של חיית מסיבות בערוב ימיו, ועובר לגור עם חתיך צעיר ואנרגטי שמעדיף גברים מזדקנים. השני הוא המפגש עם שחקנית צרפתיה בשם אנה, המגולמת על ידי מלאני לוראן ("ממזרים חסרי כבוד"), לאחר מות אביו, והניסיון שלו לייצר פעם בחייו קשר רציני.

בין סצנה מלנכולית אחת לזו שאחריה מפגיז מילס את הצופה במונטאז'ים משעשעים של תמונות סטילס שמלווים בווייס אובר של מק'גרגור,ומשווים בין החיים היום לחיים בזמן שהוריו היו צעירים. איך נראתה השמש אז? איך היא נראית היום? מי היה הנשיא אז? מי הנשיא היום? כאלה. ומדי פעם גם אמו של אוליבר מופיעה לרגע קט בפלאשבקים בהם היא מתוארת כאישה ניורוטית ואקסצנטרית בעלת אישיות מוחצנת ופולשנית שמקיימת מערכת יחסים חולנית משהו עם ילדיה.

לפני שהפך מילס לבמאי סרטים הוא היה גרפיקאי מוערך שעבד עם מוזיקאים  כמו "Air", הביסטי בויס, בק וסוניק יות', על קליפים ועטיפות תקליטים. זהו ההסבר מן הסתם לתחושת הקוליות הקלה שמבצבצת מתחת לפני השטח מדי פעם. הלבוש ההיפסטרי של הגיבורים, הצילום נטול התאורה, והסצנות המשעשעות בהן הגיבור מדבר עם הכלב שלו. מילס יודע לכתוב לא רע בכלל את כל הדיאלוגים הסמי מתוחכמים של שני צעירים אופנתיים שמנסים להרשים אחד את השני.

אבל קשה להתעלם מתחושה יבבנית שעולה מן הסרט: למרות היחסים המשונים עם האם, ולמרות האובדן של האב, קשה להבין למה בדיוק הגיבור כל כך מדוכא כל הזמן. אחת הבעיות הקבועות עם סרטים אישיים מסוג זה היא חוסר היכולת של היוצר לפרמט את אירועי חייו לסיפור קוהרנטי עם היגיון רגשי. כי כידוע, החיים הם לא סרט. וגם "בגינרס" מסתבך בנקודה הזו. ההתפתחויות הרגשיות לא מוגשות לצופה באופן ברור וקל לעיכול. במקום זאת צריך הצופה לעסוק בחשדות וספקולציות לגבי המצב הנפשי של הגיבור, מבלי לדעת אם הם מוצדקים או לא. שוב, כמו בחיים.

אבל עם כל זאת אין להכחיש שהסרט עובד, ומלבד העובדה שהוא ארוך מדי, וקצת מדכא מדי, הוא מספק תמורה הולמת רוב הזמן. בין אם בהומור שלו, בין אם באוירה המהורהרת והחביבה, ובין אם בהופעות הטובות של פלאמר, ושל מארי פייג' קלר, שמגלמת את אמו של אוליבר, ושל גוראן וישניץ', המאהב הצעיר של האב. ושני הגיבורים הראשיים? כן, גם הם בסדר.