רקוויאם לחלום • מה חשבנו על הסרט "אנדנטה"?

צמד המילים "אירוע קולנועי" נשחק בשל שימוש יתר במהלך השנים, לכן כשמגיע סרט שבאמת ראוי לכינוי הזה, לא כל כך מתחשק להשתמש בו. אבל במקרה של "אנדנטה" אין ברירה. איך שלא מסתכלים על זה, "אנדנטה" הוא הרבה יותר מסרט ישראלי סטנדרטי - הוא אירוע קולנועי יוצא דופן בכל מובן שקיים. הוא סרט מקורי וחדשני, שנעשה כאילו מעולם לא נעשו סרטים לפניו, ובו זמנית הוא מתכתב עם מסורת שלמה של קולנוע אזוטרי וארטיסטי, אותה הובילו יוצרים כמו אנדריי טרקובסקי ובלה טר.

לפני הכל יש לציין את הבחירה בז'אנר המדע הבדיוני, שכמעט אינו קיים בארץ. מלבד "קלרה הקדושה", אין כמעט סרטי מד"ב ישראלים. אבל "אנדנטה" אינו סרט על גיבורי חלל שעפים בחלליות. הוא דומה יותר באופיו ליצירות מד"ב חתרניות יותר כמו "ברזיל" או "המזח". הוא משתמש בעתידנות שלו כמנדט לשאלת שאלות על  המצב האנושי, ובו זמנית מתאר עולם אנטי אוטופי בו אנשים הפסיקו לחלום, במובן המילולי. יחידי הסגולה שעדיין חולמים בשנתם תורמים את חלומותיהם לטובת הקהילה, ומחוברים למכונה שמקרינה את חלומותיהם מול קהל. רעיון פיוטי ויפה, שמרגיש כאילו בקלות ניתן היה למצוא אותו בספר של בוריס ויאן.

אבל הסרט אינו מגביל את עצמו להעברת עלילה, ופולש למחוזות הוידאו ארט בקפיצות בין שחור לבן לצבע, ובשימוש מעורר התפעמות של אלעד דבי, צלם הסרט, בשוטים ארוכים, איטיים ומורכבים. "אנדנטה" עוסק בחלומות, מתאר חלומות, ובמקרים רבים מנסה לאמץ את התחביר הוויזואלי של חלומות. השינויים הקיצוניים בקצב, תחושת הקיטוע, הסוריאליזם המובנה - כולם נמצאים על המסך בסרטו של אסף תג'ר, המוכר לרבים כסולן הלהקות קטאמין ו- "Ex Lion Tamer". הסרט משחזר חווית חלום, ולצאת לרחוב לאחר הצפייה מזכיר את רגע היקיצה.

היינו כחולמים?

החוויה מ"אנדנטה" משלבת את ההנאה מסרט רגיל, עם ההנאה של צפייה באלבום תמונות מאוד מושקע. מצד אחד קיים כאן ספקטקל אדיר, חד פעמי בסטנדרטים של הקולנוע הישראלי. מצד שני הסטטיות והאיטיות של הסרט  משרים הלך רוח מדידטיבי, ורגעים רבים בסרט ניצב הצופה אל מול תמונה נטולת תנועה כמעט לחלוטין, ומתרשם ממנה במשך דקות ארוכות, כמו במוזיאון. הסרט ניחן באסטטיקה ייחודית, והוא מספק חוויה ויזואלית מאוד מגרה, אבל אנשים שצריכים עלילה סוחפת כדי להגיע לצד השני של סרט - לא ישרדו אותו. מדובר בסרט למיטיבי לכת, לאנשים שמוכנים לשבת ולצפות גם ביצירות שהתמורה שהן מציעות אינה מידית ושטחית. ואנשים כאלו הם זן נכחד.

בין קפקא ללארס פון טרייר, בין אימה פרנואידית לבין אלגוריה פוליטית, "אנדנטה" הוא בסופו של יום סרט רומנטי מאוד, שעוסק במרדף של האדם אחרי יופי ואחרי קשר. וגם במובן זה הסרט מאמץ את התחביר של תחום העיסוק שלו, בהיותו יצירה של צעירים חולמניים, שמנסים לשנות את התעשייה דרך עשייה, ולא מוכנים להתפשר במילימטר על החזון שיש להם בראש. וזה מה שנמצא על המסך ב "אנדנטה" בצורה מאוד מורגשת - חלום שהתגשם.

>>> ראיון בלעדי עם יוצרת פסקול הסרט זואי פולנסקי

>>> בחזרה לתרבות ובידור