פח, זבל • איך הסרט "רובוטריקים 3"?

אחד הדברים שהפכו את "רובוטריקים", סדרת האנימציה המקורית משנות השמונים - עליה מבוססים הסרטים החדשים של הבמאי מייקל ביי - למהנה כל כך, היה העובדה שגם אם לא הספקת לראות איך בדיוק כל אחד מהרובוטים הופך לכלי רכב, תמיד יכולת לקפוץ לחנות הצעצועים הקרובה, לקנות בובה קטנה של הרובוטריק, ולעשות את זה בעצמך. זה היה עובד. היה סוג של קסם בפעולה הזו, באתגר שבלגלות איך בדיוק מכונית הופכת לרובוט, קסם שעבד גם על ילדים וגם על מבוגרים.

בסרטים החדשים בסדרה, הקסם לא קיים. למרות שגם הרובוטריקים של ביי משנים את צורתם ממכונית לרובוט ובחזרה, הם עושים זאת בסדרה של התעוותויות מכניות שמורכבת מאינספור שינויים מילימטריים שאף ילד בן עשר בעולם לא היה מסוגל לשחזר, וגם לא מכונאי רכב מקצועיים, מהנדסי חלליות, או כל בן אדם אחר שלא נמנה על צוות המעצבים הידוע לשמצה של הפרנצ'ייז הזה. הדבר העצוב ביותר הוא שקהל היעד של הסרט צעיר מכדי לשים לב לבאג הזה, ופשוט אוכל מה שנותנים לו, מבלי לדעת שמונעים ממנו חוויה שמהווה את הלב של הסדרה.

בילדותנו היינו יושבים שעות מול מכשיר הוידאו, ומנסים לעצור את הקלטת בזמן כדי לראות לאן בדיוק המטען של אופטימוס פריים נעלם כשהוא הופך לרובוט, ואיפה בדיוק ההדק של מגהטרון יושב כשהוא משנה את צורתו מאקדח. אבל למרות אפשרויות הסלואו-מושן המשופרות, אף אחד לא יעשה זאת כיום, כי ברור שמדובר בניסיון עקר.

למה כל כך ברצינות?

"רובוטריקים 3" ממשיך את הטון של שני הסרטים הקודמים, וכמותם הוא חוויה מדכאת ולא נעימה. זה לא נעים לראות סכומי כסף אדירים נרתמים לטובת כתיבה לקויה, עיצוב ילדותי ומשחק גרוע. זה מדכא לחשוב מה היה עושה יוצר מוכשר יותר עם ההזדמנויות שמייקל ביי מקבל. "רובוטריקים 3" הוא סרט משעמם, אינסופי (שעתיים וחצי), מעצבן - והזילזול שלו בצופים מחפיר. מבחינת התלת-מימדיות והאפקטים המיוחדים מדובר בסרט עכשווי, אבל מכל הבחינות האחרות הסרט יכול היה להיעשות לפני 60 שנים. מדהים לגלות עד כמה סרט עכשווי ומתוקצב יכול להיות מיושן.

הסרט ממשיך לעקוב אחר היריבות בין שני פלגים אינטרגלקטיים של חוצנים ממוכנים הקרויים "רובוטריקים" ו"שקרניקים", כשהפעם המאבק נסוב סביב רכיב טכנולוגי המאפשר טלפורטציה. הסרט מתאר בהרחבה קונספירציה ממשלתית וחושף כי הנחיתה של האמריקנים על הירח, הייתה למעשה כיסוי למשימת מחקר סודית של חללית רובוטריקית שנחתה על הירח בסיקסטיז המוקדמות, ונשאה עמה את הרכיב המדובר. הרובוטריקים, שהפכו לאחר אירועי שני הסרטים הקודמים לחלק מצבא ארצות הברית, מגלים על החללית שבירח, אבל מתברר שגם השקרניקים מודעים אליה - ויש להם תוכניות משלהם.

אולי הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא הרצינות התהומית בה הוא מתייחס לעצמו. בניגוד לסרטי אנימציה עכשוויים, המדובבים בדרך כלל על ידי שחקנים ידועי שם, הרובוטריקים מאופיינים בקולות עבים, מתכתיים, מלאי פאתוס ומגוחכים, שהופכים כל רגע בו הם פוצים פה לבדיחה גרועה. את כל הכסף והיצירתיות שביי בזבז על עוד מתגים, גלגלים ופיצ'רים שונים של הרובוטים, הוא חסך מעיצוב הדמויות, והתוצאה היא גושי מתכת חסרי אופי שאין כל דרך להזדהות אתם. במיוחד בולט הדבר אצל "באמבלבי", הרובוטריק שאמור להיות החביב והאהוב ביותר, שרוכן פעמים רבות בסרט לכיוון הגיבור - סם וויטוויקי - בשתיקה מביכה, פשוט כי אף אחד לא כתב לו שום דבר מעניין להגיד.

ערימות אקשן שטחי

עם רובוטריקים חסרי כריזמה וסיפור פשטני ושבלוני, כל מה שנשאר להנות ממנו הן הופעות המשחק של שחקנים בשר ודם - אבל גם כאן אין יותר מדי רגעי חסד. שיה לה-באף מצליח להיות נסבל ואפילו חמוד מדי פעם, אם כי הרלוונטיות שלו לסיפור ולעלילה היא אפסית. זוגתו, רוזי הנטינגטון-וויטלי (מחליפתה של מייגן פוקס, שבעצמה גברה על בר רפאלי בקרב על ליבו של ביי), היא אמנם ארוכת רגליים ובעלת מבטא הבריטי שובה, אבל קפואה למדי לאורך רוב הסרט, ואת המשפטים המעטים שיש לה להגיד היא מדקלמת בטון פלרטטני בו היא משתמשת גם כשהוא לא באמת קשור לכלום. ג'ון טרטורו ופרנסיס מקדרמונד תמיד נחמדים, ויש גם הופעת אורח כיפית של באז אלדרין, האסטרונאוט האמיתי, בתפקיד עצמו, אבל זהו.

בסופו של דבר אנחנו נותרים עם ערימות האקשן. אין להכחיש שכשרואים בהילוך איטי חלליות, רובוטים, פיצוצים, אנשים עפים באוויר, בניינים נופלים ושאר מיני תוהו ובוהו, נוצר אצל הצופה קמצוץ עניין מסויים. אבל כמובן שעומס הדימויים הלא הגיוני משטח את האפקט מיד, ואז בדרך כלל הרובוטריקים מתחילים לדבר, והקסם מתפוגג סופית. ובלי משחק, בלי עיצוב מעניין של הרובוטים, ובלי אקשן שמצליח לחרוג מהגבולות המוכרים של האקשן, עם מה אנחנו נותרים? התשובה היא עם סרט של מייקל ביי - גדול, טיפשי וילדותי, חסר מודעות עצמית באופן גורף, ומיותר לחלוטין.