מלמלות חסרות שליטה • מה חשבנו על "ג'יין אייר"?

לדרמות תקופתיות, ובמיוחד לדרמות תקופתיות שמבוססות על קלאסיקות ספרותיות, יש מוניטין של ז'אנר שמתאפיין בהופעות משחק טובות. קשה לומר אם המוניטין הזה נוצר בזכות רמת משחק משופרת של ממש, או בזכות ההיצמדות לשפה ארכאית ומליצית (שמונעת מן השחקנים את היכולת להגזים ולאלתר), התלבושות החונקות (שמונעות מן השחקנים את היכולת לזוז יותר מדי), והלוקיישנים העתיקים והמפוארים (שמושכים את תשומת הלב מן השחקנים), שלושה גורמים שפועלים יחדיו על מנת לאלץ את השחקנים להיות מאופקים, לדבר יפה, ולרפא את המחלה המרכזית של שחקנים בימינו - המשחק המוגזם.

בין אם כך או כך, כמעט כל שחקן ידוע שם מסכים בשלב כלשהו במהלך הקריירה שלו לחנוט את עצמו בתוך צווארוני המלמלה, ולהשתתף בדרמה תקופתית, למרות שברור מראש שהקהל היחידי של סרטים מסוג זה, למעט במקרים מיוחדים, הם עכברי סינמטקים וחובבי קולנוע איכותי - מיעוט מבוטל בהשוואה לז'אנרים מקבילים.

גם כוכבי "ג'יין אייר" החדש - מיה וסיקובסקה ומייקל פאסבנדר, שחקנים מבוקשים שמככבים באזרחות בסרטים מצליחים כמו "אקס-מן: ההתחלה" (פאסבנדר) ו"אליס בארץ הפלאות" (וסיקובסקה), בחרו לוותר על אי אלו הפקות יוקרה על מנת לשנן שורות שוברות שיניים שנכתבו על שרלוט ברונטה באמצע המאה ה-19, ללמוד רכיבה על סוסים, קשירת מחוכים, ושאר מיומנויות, וכל זה בשביל סרט שהוקרן במסכים ספורים בארה"ב בלבד, וגרף 11 מיליון דולר, סכום זעום במונחים אובייקטיביים של התעשייה, ובכל זאת סכום שנחשב גבוה עבור סרט מסוג זה.

דימדומים מי?

יהיו סיבותיהם אשר יהיו (לזכות באוסקר), ההימור שלהם השתלם. אם עד היום היה למישהו ספק לגבי סדר הגודל האמיתי של שני כישרונות הענק הללו, הוא עומד להתפוגג במהירות לאחר הצפיה ב "ג'יין אייר". הליהוק של וסיקובסקה ופאסבנדר הוא לא פחות מהברקה, שהופכת את הסרט לפצצת רומנטיקה עם עוצמות לא צפויות. ג'יין אייר המיוסרת ואדוארד רוצ'סטר האפלולי, גיבורי הרומן של ברונטה, הם כשלעצמם אחד הזוגות הזכורים ביותר בספרות הקלאסית, ובגילומם של וסיקובסקה ופאסבנדר האנרגטיים הם נבראים מחדש על המסך במלוא הדרם הגותי. במשפט אחד - תאכלו אבק קריסטן סטיוארט ורוברט פטינסון!   

העלילה, אם אתם עדיין לא מכירים, עוסקת באומנת צעירה המועסקת באחוזה גדולה וקודרת ומתאהבת בבעל הבית המסתורי, בעוד היא מנסה להבין מהיכן מגיעים הקולות המסתוריים שהיא שומעת בלילות. הסרט עוקב אחר טראומות הילדות של ג'יין, יתומה שגדלה אצל דודה מרשעת לפני ששוכנה בבית יתומים דמוי כלא, וממשיך לסיפור האהבה הבלתי אפשרי עם רוצ'סטר. עבור מי שלא קרא את הספר בתיכון הספר בהחלט יכול לשמש כהיכרות ראויה עם יצירת מופת אמיתית.

תמונה עגמומית ומרתקת

ג'ודי דנץ' נותנת תפקיד משנה מצויין כמנהלת האחוזה הפדנטית. היא מצליחה להיות טובת לב וחמימה מבלי להיות דביקה ובלתי נסבלת, ונמנעת מהשטיק העוקצני והקריר אליו היא הרגילה אותנו. הבימוי של קארי פוקונגה, במאי צעיר שזכה בפרס הבימוי של סאנדנס עם סרטו הראשון ומביים כאן לראשונה שחקנים כוכבים של ממש, יוצא מן הכלל. הסרט דחוס, הויזואליות שלו פונקציונלית ומרשימה בו זמנית, והעריכה קצבית ומדויקת. אין כאן חידושים או המצאות, אבל יש כאן עבודה מקצועית ומעולה.

עבודת הדרכת השחקנים היא ההישג האמיתי כאן. בשיא הסרט, כשהדיאלוגים הרומנטיים הממוקדים של התסריטאית מוירה בופיני ("תמרה דרו") ושל ברונטה מגיעים לפסגות הרגשיות שלהם, לא ניתן להסיר את העיניים מן המסך אפוף הויברציות. והמוזיקה היפיפייה והאווירתית של דריו מריאנלי משלימה את התמונה העגמומית שהסרט מצייר.

האם הסרט ידבר גם לאנשם שאינם פריקים של הז'אנר? האם יש טעם לשלוח את ילדי האימו חובבי "דמדומים" לראות איך רומן גותי אמיתי צריך להיראות? כנראה שלא. הסרט נטול עימותים אלימים, אין בו מרדפים, ומלבד כמה רגעים שמזכירים סרט אימה ישן, ולמעשה די מצמררים, אין בו "ריגושים" במובן העדכני של המילה. מדובר בדרמה כבדה ומלנכולית שלוקחת את עצמה ברצינות, ולא מנסה להתחנחן לצופה. אבל לחובבי הז'אנר צפוי תענוג צרוף!