דיאן, סקרלט, ניו יורק • 10 הדיברות של וודי אלן

כל שנה, כמו ישראלים טובים, כולנו קופצים לקולנוע כדי לראות את האינפוט האחרון של וודי אלן, ללהג על המעלות והמגרעות שלו, ולנתח אותם כאילו היינו פרופסורים בחוג לקולנוע. זה נכון, מדי פעם אנחנו פוגשים איזה אידיוט ש "לא מבין מה הקטע של כולם עם המשקפופר הזה", או "חושב שזה לא הגיוני שכל הבנות מתות עליו למרות שהוא ג'ינג'י מנומש ולא אטרקטיבי", אבל רוב בני האדם הרציונליים סוגדים לאלן ואוחזים בקונצנזוס לפיו גם הסרטים הגרועים שלו הם בדרך כלל טובים פי עשרות מונים מכל שאר הדברים שמוקרנים בסביבה.

למרות שכולנו מכירים כל כך טוב את הקולנוע של אלן, לא תמיד קל כל כך לשים את האצבע על האלמנטים הספציפיים שהופכים סרט של אלן לסרט של אלן. לכבוד "חצות בפריז", סרטו המצליח ביותר מזה שנים, החלטנו לעשות סדר בבלגן ולכתוב מהן עשרת הדיברות של וודי אלן, למטרות שחזור על ידי סטודנטים שאפתנים לקולנוע או סתם לשמש כארסנל מושגי יסוד עבור חובבי קולנוע פטפטנים חובבי זיוני שכל פסבדו-אינטלקטואלים.

חוק מספר 1: גיבור תואם וודי אלן

חשוב להבהיר שלמרות שוודי אלן עצמו ממלא את התפקיד הזה בהרבה מסרטיו המוקדמים, אין כל מניעה שאת הדמויות הראשיות בסרטיו ישחקו שחקנים שהדמיון הפיזי בינם לבין המאסטרו מינימלי. ג'ייסון ביגס, קנת' בראנה, ג'וש ברולין, והדוגמא האחרונה מ "חצות מפריז" - אוון וילסון, שיחקו כולם דמויות "וודי אלניות", מבלי לשנות את הופעתם החיצונית. אבל גם עם שפת הגוף של אלן והלוק האופייני שלו הם אופציונאליים, תכונות כמו הומור עצמי, מרירות קלה, אינטליגנציה גבוהה, הערכה עצמית מופרזת ועיסוק בכתיבה, הן בדרך כלל אובליגטוריות.

חוק מספר 2: אישה אינטליגנטית ומרוכזת בעצמה

לואיס לסר, דיאן קיטון ומיה פארו, שיחקו ברבים מסרטיו של אלן ואף ניהלו אתו במקביל רומן/נישואין, מה שיוצר את התחושה כי קיימת חפיפה קלה בין הטעם של אלן בנשים לבין הטעם שלו בשחקניות ראשיות. אלן זנח עם השנים את המנהג המגונה של לשכב עם הכוכבת (לטובת מנהגים מגונים אפילו יותר), אבל עדיין ניתן להבחין בקו עקבי למדי בבחירתן. מדובר דרך קבע בנשים אינטליגנטיות, מתוחכמות ועירוניות, שחולשתן לגברים נוירוטיים ועדינים לא מפריעה להן לפנטז על גברים "אמיתיים" בהמיים ואגרסיביים. סקרלט ג'והנסון היא המוזה האחרונה של הכוכב, אבל מריל סטריפ, דרו בארימור, אומה טורמן, כריסטינה ריצ'י, דיאן ווסט, ג'ודי דיוויס, פנלופה קרוז, ומירה סורבינו נכנסו כולן לנעלי העקב המכובדות הללו בסרטים שונים, כמו גם מריון קוטיאר בסרט החדש - "חצות בפריז".

חוק מספר 3: עיר גדולה, רצוי ניו יורק

אלן נודע כבמאי של עיר אחד במשך שנים, והפך להיות אחד הסמלים המרכזיים של ניו יורק לאחר שמיקם בה את הרוב המכריע של סרטיו. בעשורים האחרונים החל אלן לפזול לכיוון ערים אחרות, והחל למקם את סרטיו יותר ויותר באירופה - לונדון, ברצלונה, ובסרטו החדש - בפריז. אבל גם כשאלן יוצא מן העיר, כמו בסרט "קומדיה סקסית בליל קיץ", ההווי העירוני הולך אתו, וסרטיו מאוכלסים דרך קבע באינטלקטואלים עירוניים בעלי מקצועות חופשיים, אותם אלן נהנה לבקר ולעקוץ בכל דרך אפשרית. מן הסתם מכיוון שהוא רואה בעצמו דוגמא חיה לדמות כזו בדיוק.

חוק מספר 4: כותרות פתיחה בלבן על גבי שחור

כותרות הפתיחה הצנועות של סרטיו של אלן הם אחד מסימני ההיכר הבולטים שלו. תמיד בלבן על שחור, תמיד בפונט קלאסי, ושמות השחקנים תמיד מופיעים בסדר אלפבתי. בעולם של אלן אין כוכבים, והאין היררכיה בין השחקנים. ניתן כמובן לייחס את הסגנון הסגפני של כותרות הפתיחה לסנוביזם טהור - אלן מפנה את גבו לכותרות הפתיחה האקסטרווגנטיות של הקולגות, ושומר על פאסון רציני וחמור סבר. אבל יש מצב שזו סתם עצלנות.

חוק מספר 5: השפעות של אינגמר ברגמן

ההשפעות של ברגמן על אלן חורגות בהרבה מהריקוד המפורסם של אלן עם המוות בסוף הסרט "מלחמה ואהבה", שמצטט באופן ברור את הסרט "החותם השביעי". מלבד החיבה של אלן לאקסטרים קלוז אפ, הציטוטים הרבים מסרטיו של ברגמן והנטייה של אלן לפלאשבקים מלווי הסברים לילדות (המצאה של ברגמן), אלן גם ליהק את מקס פון סידוב, הקבוע של ברגמן, בסרט "חנה ואחיותיה", ועבד עם סוון ניקוויסט, הצלם הקבוע של ברגמן, בסרטו "אשה אחרת". ברגמן ואלן נפגשו על הסט של הסרט "הסיפור שלי עם אנני" ואלן הופתע לגלות על כמה הבמאי השבדי הוותיק היה בקי בסרטיו של אלן עצמו.

חוק מספר 6: מוזיקה ישנה

כולם יודעים שאלן הוא לא רק קולנוען מחונן אלא גם גא'זיזסט מחונן קצת פחות, שנוסע בכל העולם עם הרכב הגא'ז שלו בו הוא מנגן על קלרינט. גם בסרטיו חיבתו למוזיקה, בדרך כלל אמריקנית ובדרך כלל ישנה, באה לידי ביטוי בפסי קול שלקוחים הישר מאוסף התקליטים הפרטי שלו. גא'ז ובלוז הם עמודי התווך, על תתי הז'אנרים השונים שלהם. בסרטים כמו "מתוק ומרושע", העוסק בחייו של גיטריסט גא'ז, או "צללים וערפל" שמלווה בנעימות של קורט וייל, חיבתו של אלן למוזיקה מקבלת מישנה תוקף, ומשפיעה על הסגנון של הסרט כולו.

חוק מספר 7: עיסוק אובססיבי בפילוסופיה

בשביל הדמויות הראשיות בסרטיו של אלן, פילוסופיה איננה נושא שיחה מרתק או גחמה אינטלקטואלית סתמית, אלא אובססיה פתולוגית. דמויותיו של אלן מפתחות דרך קבע פרנויות קיומיות, חרדות מהמוות ברמה שמונעת מהם תפקוד, וסובלות ממחשבות טורדניות לגבי מוסר, אתיקה ודת. אבל דווקא בגלל השימוש הקבוע של אלן בפילוסופיה כגג קומי או כאפיון דמות משעשע, המונולוגים בסרטיו מהווים עבור לא מעט אנשים הכרות רצינית ראשונה עם מושגי היסוד של התחום, מכיוון שעם כל ההומור, הסוגיות אתן הן מתמודדות הן רלוונטיות לחלוטין.

חוק מספר 8: התכתבות עם סופרים ואמנים ידועים

הספרות הרוסית של המאה ה-19, הקולנוע של ברגמן ופליני, הפילוסופים הגדולים, שייקספיר, הטרגדיה היוונית. נדמה כי הסרטים של אלן מהווים מקרא של ממש לתחנות התרבות הגדולות של הבמאי, ושל התרבות המערבית כולה. אלן מתייחס לרשימת ההשפעות שלו דרך אדפטציות, ציטוטים ומחוות מסוגים שונים, כמו גם באזכורים חוזרים ונשנים על ידי הדמויות בסרטיו, דרך קבע אקדמאים מלומדים במקצועות הומניים. הסרט "חצות בפריז", שמתרחש בפריז של שנות העשרים, ומפגיש את הצופה עם דמויות מפתח כמו המינגווי, סקוט פיצג'רלד וגרטרוד סטיין, הוא אולי הדוגמא המובהקת ביותר לעיסוק של אלן בהיסטוריה התרבותית.

חוק מספר 9: וון ליינרים

למרות שעם השנים הפך אלן לאושיית תרבות, אין לשכוח כי הוא התחיל את דרכו כסטנדאפיסט, ושבתחילת דרכו הוא הושווה תדיר למל ברוקס והקדיש את זמנו לקומדיות מטורפות. למעשה עבר בערך עשור של עשייה קולנועית לפני שביים אלן את הדרמה הראשונה שלו בשנת 1977. עד היום הסרטים שלו רצופים בוון ליינרים קורעים מצחוק, ולמעשה זוהי מן הסתם אחת הסיבות לפופלאריות העקבית שלהם.

חוק מספר 10: רומנטיקה

זה לא מקרה שסרטיו של אלן נחשבים לסרטי הדייטים האולטימטיביים. מאחורי ההומור, הפילוסופיה ושאר המאפיינים שלהם, הסרטים של אלן הם תמיד סיפורי אהבה, וגם עם העיסוק שלו בחוסר נאמנות בין בני הזוג לפעמים מושך יותר תשומת לב מאשר העיסוק שלו ברומנטיקה פר סה, מתחת לפני השטח תמיד קיימת אמונה מאוד מורגשת בזוגיות. הסרטים של אלן מחממים את הלב, ובסופו של יום, בשביל זה אנחנו קונים כרטיסים.

>>> הבאנו לכם גם את עשרת הדיברות של היצ'קוק

>>> בחזרה לתרבות ובידור