הצירצור • מה חשבנו על הסרט "הד"?

לעולם לא נדע, לא באמת, איך מתקבלות החלטות אצל מפיצי הסרטים בארץ ומה בעצם מתרחש באותם מסדרונות אפלים. איך הם הופכים לנו כל הנגאובר ל"בדרך לחתונה", מאלצים אותנו לחכות חודשים לסרטים שכבר זכו באוסקר, ואל תדליקו אותי על מגיפת ה"קטלני" וה"גורלי" שפשטה כאן עד לא מזמן. כל העסק מאוד מסתורי, אשכרה מותחן אימה.

מה עומד מאחורי ההחלטה להוציא לאקרנים עכשיו, בקיץ 2011, סרט שצולם ב-2008 וכבר יושב על המדף בספריה הקרובה למקום מגוריכם מאז נובמבר 2009? אוקיי, יש מקרים יוצאי דופן - אולי מדובר באיזו תופעת קאלט מטורפת שהולכת וצוברת מעריצים. אבל לא. "הד" הוא סרט אימה שגרתי ומשני לחלוטין. עשרות כאלה יוצאים בשנה. אין בו אף כוכב בעל שם והוא לא עשה כלום בקופות (בארה"ב יצא ישר לדי.וי.די). תמוה. מוזר. מפחיד?

אסיר משחורר (ג'סי ברדפורד, האח ב"מעודדת צמודות" למי שמתעקש) חוזר לשכונה הישנה, מגלה שאין לו חבר בעולם וגם האקסית (אמיליה וורנר - כלתו הצעירה של מייקל קיין ב"עט הסקנדל". חמודה.) כבר המשיכה הלאה. בבניין דירות גותי להחריד, הוא מאכלס בלית ברירה את דירתה הגותית להחריד של אמו המנוחה, שנסיבות מותה לא לגמרי ברורות אבל בהחלט יש בהן מין הגותיות. לאט לאט, תופעות מסתוריות מתחילות לערער את מצבו הנפשי העדין ממילא של הבחור, עד שהוא נסחף למערבולת בלתי נמנעת של אימה ואלימות.

20 דקות של הנאה. גג.

"הד", מתברר, הוא רימייק לשובר קופות פיליפיני (כלומר: הוא שבר קופות בפיליפינים. וגם קצת בסינגפור. זהו) בשם "Sigaw". זו בכורה אמריקנית לבמאי יאם לארנאס, בן האיים, שביים גם את המקורי וכמו קולגות רבים מהמזרח מנסה כך לשדרג לעצמו מעמד של במאי הוליוודי (עיין ערך: "הטינה" ודומיו). בגלל שעבר מספיק זמן, כאמור, אנחנו כבר יודעים שהמהלך נכשל. לא כזה כיף לחזור לעשות פרסומות במנילה אחרי שהתרגלת לסוויטה ב"שאטו מרמונט" ואסיסטנטית בלונדינית בוגרת NYU, אה יאם?

לעניין עצמו: שום דבר שלא ראיתם כבר אלף פעם. חובבי הז'אנר עשויים להפיק הנאה מסוימת מאיסוף הרמזים ופענוח העלילה, אבל זה יעביר להם רק את 20 הדקות הראשונות, גג. אין פה יותר משתיים-שלוש הפחדות מקפיצות מהסוג שנחקק בזיכרון. לארנאס נהנה מהיתרון שיש למי שמזדמן לעשות את אותו סרט פעמיים, והוא מביים במיומנות מרשימה ומקפיד לצלם ולהאיר את זירת ההתרחשות שלו בצורה מעניינת ועשירה בגוונים ותנועות. יכול להיות ששווה לתת לו עוד צ'אנס באמריקה, רק הפעם בבקשה אם אפשר לשדך לו שחקנים שימכרו כרטיס או שניים.

לרוע מזלו, "הד", סרט חסר חשיבות שלא עשה שום דבר רע לאף אחד, יוצא בישראל בסוף שבוע קולנועי שחון במיוחד (רק דב פנדה עגלגל מתחרה בו). זאת הסיבה שאינו נתקל בהתעלמות לה הוא ראוי וממנה היה סובל לו היה יוצא בכל סופ"ש אחר. בדרך כלל, כשסרט סוג ג', ללא כוכבים, עולה באופן תמוה לאקרנים בארץ, זה סימן לקומבינה, כזו המערבת ישראלי-לשעבר מפוקפק. אבל עברתי שם שם על הקרדיטים בסוף. אין סימן לשירלי ברנר.

וגם שרי גבעתי לא הלחינה את הפסקול.