סוף דב • מה חשבנו על "קונג פו פנדה 2"?

צירוף המילים More Of the Same מצלצל רע מאוד בהקשר של סיקוולים. כולנו נהנים לחשוב שמה שמצופה מההמשכון לסרט לחדש, להפתיע ולהתעלות על סרט המקור, ולא להגיש לנו שוב את אותו המתכון בשינוי של תבלין מינורי אחד או שניים. אבל האמת היא שאם סרט המקור היה באמת טוב, More of the Same זה בדיוק מה שהסיקוול צריך לספק. האמת היא שהמוניטין המפוקפק של סרטי ההמשך נוצר בעקבות חוסר היכולת של הוליווד לייצר העתקים מדויקים מספיק של הלהיטים הגדולים שלה. "קונג פו פנדה 2", הסיקוול ללהיט מלפני ארבע שנים, הוא מקרה נדיר של כזה שמצליח להיות לא פחות מהנה מסרט המקור בדיוק בגלל שהוא המשך טבעי שלו, ולא ניסיון עקר להיות גדול יותר, מצחיק יותר או קיצוני יותר.

הסרט עוסק בהתמודדותו של הפנדה פו, הדרגון מאסטר העגלגל, ושל שאר החברים מן הסרט הקודם, מול שן, הטווס הזדוני שחמוש בנשק חדש ומשוכלל, מולו אפילו לוחמי הקונג פו המנוסים ביותר לא מסוגלים לעמוד. הבעיה מחמירה כשמסתבר שפו מאבד את יכולת הלחימה שלו בעקבות פלאשבקים מגיל הינקות, הקשורות למוצאו המעורפל. מתברר שהאווז המסעדן חובב הנודלס אינו אביו האמיתי (נו שיט!), ועד שלא יבין פו מהיכן הוא מגיע כוחותיו לא יחזרו אליו.

ההפתעה הנעימה של הסרט הראשון היתה השימוש המושכל שלו בשטיקים של ז'אנר סרטי הקונג פו. מכיוון שהקונספט המופרך של דב פנדה שמתאמן בקונג פו הוא פארודי ביסודו, הקהל נהנה לגלות כי לסרט יש שאיפות גבוהות הרבה יותר ושהוא לוקח את עצמו ברצינות מרשימה. "קונג פו פנדה" היה סיפור כתוב לעילא של גיבור מיתולוגי, עם תסריט קלאסי ואפקטיבי שהותיר את הקהל מלא תחושת התעלות. וכל זה בסרט שהכותרת שלו נשמעת כמו בדיחה גרועה, ובלי לוותר על הצחוקים.

ריקוד מופרך

גם הפעם מצליחה ג'ניפר יו, הבמאית (והאישה הראשונה בהוליווד שאי פעם ביימה סרט אנימציה באורך מלא), לשמור על אותו הטון. הסרט מצחיק, אבל זו לא המטרה הבלעדית שלו, והתחושה בסופו היא לא כאב הבטן הקל שנובע מגיחוך בלתי פוסק - כי אם הלחלוחית בעיניים שמגיעה עם הזדהות אמיתית עם הדמויות. זה תמיד כיף למצוא את עצמך מתרגש עד דמעות בסרט אקשן.

ואם כבר מדברים על אקשן, גם בתחום הזה הסרט שומר על הסטנדרטים הגבוהים. הפטנט של הסרט הראשון בו נעשה שימוש גם הפעם, היה כוריאוגרפיית קרבות חדשנית שמתרכזת בעצירות שבין תנועה לתנועה במקום בתנועה עצמה, שהיא, כיאה למאסטרים גבוהים באמנויות לחימה, מהירה מדי עבור עיניהם של בני אנוש סטנדרטיים. הצופה לא באמת רואה את התזוזה, אבל מסיק מה היא היתה כשהוא רואה היכן הלוחם נעצר. למעשה הקרב מורכב מרצף של עצירות בפוזיציות מופרכות, מהן יוצר הצופה במוחו את הכוריאוגרפיה מבלי שהוא באמת יראה אותה. התוצאה היא קרב שמצליח ליצור תחושה של מהירות בלתי רגילה מבלי לוותר על ההנאה שבפרטים הקטנים, והיא עוצרת נשימה.

מביא את הז'אנר לשיא

וכאילו כל זה לא מספיק, הסרט מתהדר גם במוזיקה מצויינת של הנס זימר וכמובן - רשימת שחקנים מדבבים שסרטי לייב אקשן יכולים רק לחלום עליה. ג'ק בלאק, אנג'לינה ג'ולי, גארי אולדמן, דסטין הופמן, לוסי לו, ז'אן קלוד ואן-דאם והרשימה רק מתחילה. גם עיצוב הסרט מוקפד ויצירתי: בעיקר מרשימות כותרות הפתיחה והסיום, שעושות שימוש מתוחכם בתלת מימדיות (אה כן, זה בתלת מימד) בעזרת גראפיקה שמושפעת מתיאטרון הצלליות. מאוד איכותי.

סרטים כמו "קונג פו פנדה 2",  "צעצוע של סיפור 3", "גשם של פלאפל", "פלונטר" ו-"למעלה" יוצרים את התחושה שז'אנר האנימציה בשגשוג נדיר. קשה לחשוב על עוד ז'אנר שהגיע לכל כך הרבה שיאים בזמן כל כך קצר. כמות היצירתיות והדמיון שמושקעת בסרטים הללו, הקצב שלהם, העדכניות והיכולות הטכניות, הן בדיוק מה שכולנו רוצים לקבל מסרט הוליוודי מתוקצב - ומדהים לחשוב כמה מעט פעמים הוליווד באמת מצליחה לספק את הסחורה. אבל היא בהחלט הצליחה ב "קונג פו פנדה 2". נקווה רק שהם לא יפשלו את השלישי.