גאים להציג • היוצרים הוורודים החשובים בקולנוע
לכבוד מצעד הגאווה שנערך היום, ערכנו מחווה לגדולי הבמאים ויוצרי הקולנוע חובבי הגברים - שהשפיעו על הדרך בה אנו רואים סרטים. החיים דרך עדשה ורודה
למרות שה-"Gay Sensibillity", אותה רגישות הומוסקסואלית מפורסמת לכל מה שקשור לאסתטיקה, היא מושג מפוקפק ושנוי במחלוקת, שיש הטוענים שמכיל יותר מזרזיף של הומופוביה כשלעצמו - קשה להכחיש כי יש כמה תחומים בהם גאים וגאות מתבלטים במיוחד ביכולותיהם, וקולנוע הוא בהחלט אחד מהם. הרשימה הבאה, שמורכבת מכמה מהגאונים הגדולים של הקולנוע בכלל ושל הקולנוע הקווירי בפרט, היא קצה קצהו של עולם יצירה עשיר צבעוני ומרתק, שהשפעתו על התפתחות המדיום הקולנועי עצומה.
אנדי וורהול ופול מוריסיי
בסדרה של סרטים אמנותיים, מאתגרים ופרובוקטיביים הגדירו מחדש אנדי וורהול ופול מוריסיי, במאי הבית של ה-"פאקטורי", מושגים כמו קאמפ, טראש ופופ-ארט. הנטייה שלהם ללהק באופן קבוע Non Actors אותם הם פגשו ברחובות ובמועדונים, בעלי מראה שמשלב עליבות עם זוהר, הפכה את סרטיהם לתמונת מראה מעוותת של הוליווד ותרבות הפופ האמריקנית. סרטים כמו "Flesh" ו-"Trash" מתחו את הגבול בין וידאו ארט לקולנוע, והפכו את וורהול ומוריסיי למנהיגים של סצנת הקולנוע המחתרתית הניו יורקית של שנות ה-70.
ג'ון ווטרס
ווטרס התחיל את הקריירה שלו בסדרה של סרטי טראש בהם הוא עשה כל שביכולתו על מנת לשבור כל טאבו אפשרי ולהשתמש בכל פרובוקציה שקיימת. על הגבול הסהרורי שבין פורנו לאמנות, עם צוות שחקנים קבוע שהלך אחריו באש ובמים (שכלל גם את דיוויין הבלתי נשכחת), אחראי ווטרס לכמה מהרגעים הקולנועיים המגעילים והביזאריים ביותר בסרטים כמו "Pink Flamingos" ו-"Female Trouble". עם השנים ווטרס התעדן, ובשנות השמונים ייצר להיטים מצליחים כמו "נער שוליים" ו-"אימא סדרתית", אבל גם בהם ניתן להבחין בין השורות בחיבה הבלתי מתפשרת שלו לכל מה שמגוחך, ביזארי, קיצוני וסנסציוני.
ריינר וורנר פסבינדר
הבמאי הגרמני הגאון שילב בסרטיו עיסוק בחד מיניות, מסרים סוציאליסטיים וביקורת גורפת על החברה הגרמנית, שילוב שהפך אותו לאאוטסיידר המושלם. פסבינדר ידוע כבמאי בעל תפוקה גבוהה באופן בלתי נתפס (40 סרטים ב-15 שנים), וברבים מסרטיו ניתן למצוא דמויות של הומוסקסואלים, כשהבולט מביניהם היה "בשנה בעלת 13 ירחים", ההתמודדות הקולנועית של פסבינדר עם האשמה אותה חש על מות מאהבו, ארמין מייר, שגם שיחק בכמה מסרטיו, שהתאבד ביום הולדתו של פסבינדר בעקבות פרידתם.
פייר פאולו פאזוליני
פאזוליני היה קומוניסט פעיל שנתן ביטוי לדעותיו גם בשירה ובמחזאות, אבל מעל לכל הוא היה במאי חדשני וייחודי. במהלך קריירה שנמשכה 14 שנים עבר פזוליני מסרטי ניאו-ריאליזם העוסקים בחיי פשע ועוני כמו "אקטונה", לפנטזיות אקסטרווגנטיות נוטפות מיניות כמו "סיפור אלף לילה ולילה", ועד סרטו המפורסם ביותר, "101 ימי סדום", שהתכנים הסאדו מזוכיסטיים הבוטים שלו הפכו אותו לסרט שנוי במחלוקת באופן קיצוני.
גרג אראקי
אראקי היה אחד עמודי התווך של תנועת ה-New Queer Cinema בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בסרטים כמו "Totally Fucked Up", "דור מזויין" ו-"Nowhere" עסק אראקי בתת תרבויות של בני נוער הומוסקסואלים, שלא בהכרח מכילים על עצמם את הנורמות של הקהילה הקווירית, במה שהוא הגדיר כשילוב של אוונגרד אקספרמנטלי עם סרטי התיכון של ג'ון יוז. אראקי ממשיך לביים עד היום, ובסרטים כמו "Mysterious Skin" הוא ממשיך לחקור את הנושאים הלא שגרתיים המעסיקים אותו.
טוד היינס
היינס הוא האדם שהביא את הניסיוניות ואת התעוזה של ה-"New Queer Cinema" להכרה רחבה יותר. בסרטים כמו "Velvet Golmine" ו-"אני לא שם", הפך היינס את תחומי העיסוק הרדיקליים של סרטיו המוקדמים והפרובוקטיביים לנגישים יותר. אבל גם בסרטיו החדשים קיים תמיד סאבטקסט חתרני, שמזכיר כי מדובר בבמאי שסרטו הראשון היה אדפטציה לחייה של קרן קרפנטר, באנימציית בובות ברבי שאסורה להקרנה בארה"ב עד היום.
פדרו אלמודובר
היופי ביחס של אלמודובר למיניות של דמויותיו הוא בטבעיות בה הוא מציג אותה. עובדת היותו של אלמודובר במאי מצליח כל כך הפכה את העולם שלו, בו הומוסקסואליות וטרנסקסואליות הן בחירות לגיטימיות לחלוטין, לנורמטיבי עבור קהל עצום. בסרטים מצליחים כמו "חוק התשוקה" ו-"הכל אודות אמא", הוכיח אלמודובר כי גם קהל סטרייטי יכול ליהנות ולהתרגש מסיפורי אהבה קוויריים לחלוטין.
אלן בול
בול ידוע בעיקר כאיש טלוויזיה, ובכל זאת מקומו שמור לו ברשימה הזו בזכות החשיבות העצומה שלו לייצוג הומוסקסואלי בתרבות העכשווית בשתי סדרות הטלוויזיה אותן הוא יצר, "עמוק באדמה" ו-"דם אמיתי". בראשונה הוא יצר את דיויד פישר, גיבור הסדרה ההומוסקסואל - שמתואר כאדם דתי, שמרן, מרובע, רחוק שנות אור מהדימוי המקובל של הומואים על המסך. בשנייה הוא השתמש בדימוי הערפד כמטאפורה לאחר בחברה באשר הוא. בשני הסדרות הוא הצליח להחדיר לתוך המיינסטרים את התפיסות המתקדמות שלו, ולעסוק בצורה מתוחכמת וחדשנית בחד מיניות מתוך המיינסטרים האמריקני.
גאס ואן-סנט
גאס ואן-סנט זכה באוסקר על סרטו "מילק", אחד מיצירותיו המיינסטרימיות יותר, אבל עבור מעריציו הוא זכור יותר בזכות סרטים כמו "דראגסטור קאובוי", "אידהו שלי" ו-"אלפנט", שזיכה אותו בדקל הזהב. העובדה שהבמאי זכה גם באוסקר וגם בפרס דקל הזהב, מוכיחה כי הוא אחד הבמאים שהצליחו לשלב בצורה הטובה ביותר בין אקספרמנטליות לבין תקשורת עם הקהל, אבל הוא מעולם לא זנח את העיסוק בתת תרבויות אורבניות, ובקשר ביניהן לבין זהות מינית.
בריאן סינגר
עוד במאי שבוחר במיתוס פופולארי על מנת לבחון את ההתייחסות לאחר בסדרה הוא בריאן סינגר, האיש מאחורי סדרת סרטי אקס-מן, כמו גם הבמאי של "החשוד המיידי". סינגר הוא במאי הוליוודי מצליח, הומוסקסואל מוצהר, שסרטיו אינם מקוטלגים בדרך כלל כקולנוע קווירי, אבל התעמקות בהם מגלה כי העיסוק בזהות ובמיניות תמיד קיים שם. כל מה שצריך לעשות כדי להבין זאת זה להחליף את המילה מוטנט במילה הומו, וסרטי אקס-מן הופכים למניפסטים אנטי-הומופובים באופן מיידי.