שקר כלשהו • מה חשבנו על הסרט "שקרים יפים"

לו היה אדם מגבש דעה על האומה הצרפתית תוך הסתמכות על רשימת הסרטים הצרפתים שמוקרנים כרגע בארץ בלבד, הוא מן הסתם היה מגיע למסקנה כי מדובר בעם של שקרנים פתולוגיים - כשהיה מגלה כי שמות הסרטים הם "שקרים לבנים קטנים" ו-"שקרים יפים". אבל כיוון ש"שקרים לבנים קטנים" הוא תרגום קלוקל של שם הסרט המקורי, בו המילה שקרים כלל לא הופיעה, ההנחה הזו נכונה באופן חלקי בלבד וניתן לייחס את הרושם הכללי גם לדעה קדומה של המתרגמים בארץ.

בכל זאת, למרות שהסרט "שקרים יפים" הוא לא בדיוק שיר הלל לשקר, הוא לא רחוק מזה. קשה להיזכר בדמות ראשית נשית שהצליחה לשלב נכלוליות, קרירות, טיפשות ומניפולטיביות כושלת, עם סקסיות וכריזמה, בצורה טבעית כמו זו בה דמותה של אודרי טוטו עושה זאת בסרטו החדש של פייר סלוודורי. למעשה, דמות האנטי טייפקאסט של טוטו הוא ההישג המרכזי של הסרט הזה, נצר למסורת קומדיית הטעויות הארוכה של צרפת, והסיבה בעטייה הסרט בהחלט ראוי לצפייה ואפילו משעשע לרגעים.

"אמלי" הפכה לאלכוהוליסטית

טוטו מגלמת ספרית מצודדת, שמגלה כי השיפוצניק אותו היא שוכרת לעבודות מזדמנות (סמי בואג'ילה) הוא למעשה אקדמאי בכיר, שבחר שלא לעשות שימוש ביכולותיו הגבוהות - על מנת שלא לחיות חיים לחוצים מלאי אחריות. למרות שנוכחותו של אדם שבבירור יותר חכם ממנה מפעילה ביתר שאת את רגשי הנחיתות שלה, התסבוכת האמיתית מתחילה כשהוא שולח לה מכתב אהבה מנוסח בעילום שם, והיא בתורה מחליטה שלא להיענות למחזרה האנונימי, אלא להעביר את המכתב לאמה הבודדה (נטלי ביי), על מנת לעזור לה להתגבר על הפרידה מאביה.

הסרט אינו יומרני מדי, ולא מנסה להיות משהו מעבר לדרך חביבה להעביר את הזמן. המספרה, שמהווה את הלוקיישן המרכזי, מעוצבת כצפוי באופן צבעוני ומקסים, ומלאה בדמויות מוקצנות עם תספורות מוקצנות לא פחות. העלילה הופכת מסובכת יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם, אבל אינה מקורית או מעניינת, כך שרוב המשקל מונח על כתפיהם של שלושת השחקנים הראשיים. והם כמעט מצליחים לשאת אותו.

כיף לראות את טוטו, שהתקבעה בתודעה כ"אמלי" הכובשת בתמימותה של ז'אן פייר ז'נה, בדמות אלכוהוליסטית מבולבלת וחסרת מוסר - והסרט לא עושה לה הנחות. למרות שהיא גיבורת הסרט, הספרית מעוצבת בצורה שלילית לחלוטין. הקומדיות הביקורתיות ביותר הן פעמים רבות אלו בהן הסוף הטוב מרגיש מודבק, ואלה בהן רשעותם של הבמאי והתסריטאי, שגרמה להם לברוא דווקא את הדמויות המגוחכות, ניכרת בכל דבר שהדמויות עושות. זה המקרה גם עם דמותה של טוטו: למרות שכביכול הצופה אמור להזדהות אתה, ברור כי היא מגוחכת ומרושעת.

שיק אירופאי בשפע

סמי בואג'ילה עושה כמיטב יכולתו בתפקיד הגברי אבל לא מצליח להוות קונטרה ראויה לטוטו וגם לא לביי, שעושה עבודה טובה עם תפקיד קצת מעצבן של אשמאית זקנה ופתטית. כשנזכרים ב "פוטיש" של פרנסואה אוזון, בכיכובה של קתרין דנב המזדקנת שמקרין גם הוא בארץ, אפשר לחשוב שלצרפתים יש אובססיה של ממש עם נשים בגיל העמידה. הרבה מהגגים של הסרט מבוססים על הפרש הגילאים בין בואג'ילה וביי, אבל הם כמעט בשום שלב לא מצחיקים.

הסרט באופן כללי לוקה בקצב לא מהיר במיוחד, ובעודף בדיחות לא מצחיקות. מי שמחפש שיק אירופאי מן הסתם ימצא אותו בשפע, בכל זאת מדובר בסרט על מספרה צרפתית, ובהחלט יש כאן את אותה הקלילות החיננית שקומדיה מסוג זה אמורה לספק. מה שחסר הוא קצת ערך מוסף, כמו כמה פאנצ'ים שעובדים טוב יותר. כמו שהוא כרגע, חלקו השני של הסרט קצת מייבש, ועושה חשק לעבור ל "בדרך לחתונה עוברים לבנגקוק" בבית הקולנוע השכן בשביל קצת ברוטאליות אמריקנית אפקטיבית יותר.