מאסטר הורור • 100 שנים להולדת וינסנט פרייס

לפני 100 שנה פחות יום, ב-27 למאי 1911, נולד השחקן וינסנט פרייס בסיינט לואיס שבארצות הברית. סביר להניח שלאביו ואמו, יצרני ממתקים, לא היה שום מושג שהרך הנולד עומד להפוך להיות נצר לשושלת של כוכבי ז'אנר האימה, אותה התחילו אנשים כמו בוריס קרלוף, לון צ'ייני ובלה לוגוסי. קשה להאמין שהיה משהו מאיים או מפלצתי בוינסנט הקטן, וניתן אפילו לתאר כי הקול שלו היה תינוקי ודק, ולא רועם בדיקציה אימתנית כפי שיהיה בסופו של דבר. אבל להיסטוריה היו תוכניות משלה, ועבור וינסנט התוכניות הללו היו אפלות ומקבריות במיוחד.

פרייס תיכנן בכלל להיות פרופסור לאמנות ואף בילה כמה שנים באקדמיה, בהן עסק בהוראה. האמנות המשיכה להיות תחום העניין המרכזי של פרייס לאורך כל חייו, והוא גם הפך להיות בסופו של דבר לאספן מכובד ביותר. אבל דיי מהר גילה פרייס כי אמנות איננה אהבתו האמיתית, וכי התיאטראות של לונדון, העיר בה למד, מושכים אותו הרבה יותר. הוא הפך לשחקן תיאטרון, וחזר לאמריקה ככוכב תיאטרון מצליח, במסע הופעות עם ההצגה "ויקטוריה רג'ינה".

מסרטים תקופתיים לטייפ קאסט

בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת החל לשחק בקולנוע, כשבאופן טבעי לוהק לתפקידי הנבלים. הפאסון האירופאי שהיה לו והקול הרועם והמעודן כאחד, הפכו את חזותו לזדונית משהו, והוא הצטיין במיוחד בסרטים תקופתיים. לצידם, שיחק גם בכמה סרטי פילם נואר ובתפקידים קטנים בסרטי אימה, בין השאר לצד בוריס קרלוף בסרט "Tower of London", כמו גם בפארודיה "אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין".

רק בשנת 1953, כשהיה פרייס בן 42, גילם בפעם הראשונה תפקיד ראשי בסרט אימה. היה זה בסרט "בית השעווה", אחד הסרטים הראשונים שהוקרנו בתלת מימד והפך להפקה מצליחה במיוחד. פרייס הפך להיות כוכב סרטי אימה קבוע במהלך שנות ה-50, בסרטים כמו "הזבוב" ו-"House on Haunted Hill", אבל התפקידים הגדולים ביותר שלו היו עדיין לפניו, כמו גם המפגש עם מי שעומד להיות האיש שיוציא ממנו את המיטב - רוג'ר קורמן.

בסדרה של אדפטציות קולנועיות מופלאות לסיפוריו של אדגר אלן פו, שהופקו כולם בתקציבים זעומים בחברת ההפקה של רוג'ר קורמן, הפך פרייס לנכס צאן ברזל של עולם האימה. הדמויות המסוכסכות אותן הוא גילם דרך קבע, ששילבו עוצמה וטירוף עם חולשה ואנושיות - נגעו בעצב חשוף, ופרייס הפך להיות טייפ קאסט של בן אדם אחד. אף אחד לא עשה את מה שפרייס עשה לפניו, אבל כולם ניסו לחקות אותו מרגע שהוא הופיע.

בשנות ה-70 הפך פרייס להיות מוסד של ממש. מעריציו העריצו אותו, ושונאיו נהנו גם הם לראות אותו ולו כדי לצחוק עליו בלבד. ההגזמה הקאמפית היתה חלק אינטגרלי בדמותו, ואיש לא נותר אדיש אליה. כמה מסרטיו המרשימים ביותר נעשו בתקופה זו, כשהבולטים שבהם היו "The Abominable Dr. Phibes" ו-"Theatre of Blood". במקביל שיחק פרייס בטלוויזיה, ותרם את קולו גם לכמה וכמה תסכיתי רדיו.

הקול מאחורי המותחן של מייקל ג'קסון

לא מעט אנשים מכירים את וינסנט פרייס הרבה יותר טוב ממה שהם חושבים, בזכות התפקיד הבלתי נשכח שלו בשיר "מותחן" של מייקל ג'קסון - בו דקלם בטון מאיים מעל המקצב פואמה בשפה ארכאית ומאיימת. כבר בשנות ה-70 נגע פרייס בעולם המוזיקה הקלה, כשהשתתף בתפקיד דומה בתקליט של אליס קופר, אבל החשיפה העצומה של "מותחן", רב המכר הגדול בכל הזמנים, הביא אותו לאוזניהם של מיליוני אנשים שמעולם לא ראו את פרצופו, או שמעו את שמו.

פרייס הפך להיות חלק בלתי נפרד מרשימת ההשפעות של כל יוצר שנגע בצורה זו או אחרת באימה, כשאת הרושם הכביר ביותר הוא עשה כנראה על טים ברטון. ברטון ליהק את פרייס לתפקיד הממציא הזקן בסרט "המספריים של אדוארד", אבל עוד לפני כן הוא יצר מחווה נוגעת ללב לפרייס בסרט אנימציה קצר בשם "וינסנט", העוסק בנער שנוהג לדמיין כי הוא וינסנט פרייס. פרייס דיבב את הסרט בעצמו.

אחרי שנים כמעשן כבד נפטר פרייס בשנת 1993, אבל הותיר אחריו מורשת לא מבוטלת בדמות הפילמוגראפיה הצבעונית והמהנה שלו, שחוצה תקופות וז'אנרים, ויכולה בהחלט לתפקד כסוג של אנציקלופדיה אלטרנטיבית מקוצרת לתולדות הצד האפל של הקולנוע. סינמטק תל אביב וסינמטק חולון עומדים לכבד את יום הולדתו המאה של פרייס בשתי הקרנות של שתיים מהקלאסיקות הגדולות שלו. כל מי שנהנה לקפוץ מכיסאו באימה מדי פעם חייב לעצמו לקפוץ ולראות את אחד הגאונים של התחום בפעולה.

סינמטק חולון: 26.5 - "הזבוב" - 22:30

סינמטק תל אביב: 27.5 - "נפילת בית אשר" - 23:59