ביבר פיבר • איך "החיים הכפולים של וולטר"?

לאלו מבין קוראינו שאינם זוכרים את הימים בהם מל גיבסון הופיע מחוץ לעמודי החדשות והרכילות, כדאי להזכיר שטרם גילויי השכרות האנטישמית, ולפני התפרצויות הזעם הפומביות והאלימות המשפחתית, מל גיבסון היה גם שחקן קולנוע. יותר מזה, מפתיע לגלות כי גיבסון עדיין מועסק בעשיית סרטים, ומפתיע אף יותר להיזכר בכך שהוא שחקן כלל לא רע. את כישרונו גיבסון מפגין לאחרונה ככוכב הסרט "החיים הכפולים של וולטר" ("The Beaver" במקור), אך לצערו של גיבסון (ואולי לשמחתם של אי-אלו אחרים), יכולותיו המקצועיות המרשימות לא מצליחות להציל את הסרט מכישלון.

ייתכן שתצוגת המשחק היפה של גיבסון קשורה בכך שסיפור הרקע של הדמות אותה הוא מגלם מזכיר במקצת את זה של גיבסון עצמו. גיבור הסרט, וולטר בלאק (גיבסון), הוא אדם ששילוב קטלני של דיכאון קליני ואלכוהול הפילוהו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, והפכוהו לכישלון מנודה. ממנכ"ל של חברת צעצועים מצליחה ובעל ואב למשפחה אוהבת, מחלתו מביאה אותו למצב בו אשתו (ג'ודי פוסטר, שגם ביימה) זורקת אותו מהבית, עסקיו מתמוטטים, והוא שוקל התאבדות בחדר מלון עלוב. הן השחקן והן הדמות מתמודדים עם שדים לא קלים.

בימוי מגושם ועודף מלודרמה

עם זאת, בניגוד לגיבסון, וולטר דווקא זוכה לעזרה מכיוון בלתי צפוי: בובת בונה (Beaver, מכרסם נפוץ ביערות צפון אמריקה) אותה הוא מצא בפח אשפה הופכת לאלטר-אגו שלו, ושולפת אותו מדיכאונו. וולטר מלביש את הבובה על ידו, ומתקשר עם סביבתו אך ורק בדיבובה במבטא בריטי מחוספס (בסגנון מייקל קיין), כשתנועות שפתיו גלויות לכל. באופן מפתיע, סובביו לומדים להסתגל למצב החדש עד מהרה, ואף מגלים שכאשר הוא נמצא מאחורי הבונה, וולטר הופך למנכ"ל יצירתי, בעל אוהב, מאהב נפלא ואב מסור. עם זאת, כאשר משפחתו מתחילה לצפות שיפטר מהבובה ויחזור סוף-סוף לעצמו, בובת הבונה מתחילה לגלות רצון עצמאי משלה, ודוחקת את וולטר לפינה.

הרעיון הבסיסי אמנם מסקרן ומבטיח, אך הסרט סובל מבימוי מגושם שעומד בעוכריו. למרות שהתסריט עמוס בפוטנציאל להומור פרוע ושחור, נראה שפוסטר עושה כמיטב יכולתה להחניקו, ולהפוך אותו למלודרמטי דווקא. אפילו בתחום המלודרמטי הצר בימוי הסרט גולש לעיתים קרובות לקיטש פשטני, ולא מצליח להחליט מהו: בתחילה הסרט הוא מבויים כמלודרמה הוליוודית סכרינית על משפחה המתגבשת דרך התמודדות עם קושי, אך בשלב מסויים הוא משנה כיוון, והופך למלודרמת נעורים בה נער מתבגר (המכיל את כל קלישאות האינטליגנטי-ורגיש האפשריות) מתמודד עם צלו של אביו, ומנסה לזכות בלבה של הנערה הכי יפה וחכמה בשכבה. אחרי זה אנו עדים לרגע קצרצר שבוים כאילו היה סרט אימה, המעביר אותנו במהירות רבה למערכה האחרונה, בה העלילה מסתיימת באופן מזורז ותלוש מכל מה שהיינו עדים לו עד אותו רגע.

ייתכן כי בידיים אחרות התסריט היה זוכה לעיבוד מוצלח יותר, אך תחת שרביטה של ג'ודי פוסטר הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שככל הנראה היה טמון בו. פוסטר, ידידה ותיקה של גיבסון, היא אולי אחת היחידות בהוליווד שעדיין מוכנה לעבוד עם הטיפוס הבעייתי, אך לרוע מזלו, בעיר שסוגדת להצלחה, פוסטר לא הבמאית שמסוגלת להעניק לכוכב המנודה לגיטימציה מחודשת באמצעות סרט מוצלח. אפילו אם אתם לא מתנגדים להעניק למל גיבסון פרנסה, לא זה הסרט שכדאי לרכוש לו כרטיס.