לדפוק חתונה • מה חשבנו על "ארוס בהשאלה"?

האם יש מישהו בעולם שהולך לכל סרט שקייט הדסון משתתפת בו? זה נכון, לסרט "כמעט מפורסמים", תפקיד הפריצה של הדסון, יש את המעריצים השרופים שלו. אבל האם היא עשתה משהו מאז על מנת להצדיק את קיומה על המסך? ואפילו אם כן, מדוע היא רשומה בפוסטר המתלווה לסרטה החדש, "ארוס בהשאלה", באותיות הגדולות, למרות שהיא מגלמת תפקיד משנה?

הסיבה היא מן הסתם שאף אחד לא ממש יודע מי הם השחקנים האחרים בסרט, פליטי סדרות הטלוויזיה ג'יניפר גודווין ("אהבה גדולה") וג'ון קרסינסקי ("המשרד"), וחתיך הוליוודי זוטר בשם קולין אגלסברג. הסרט בויים על ידי במאי שאף אחד לא מכיר, ומבוסס על ספר שאף אחד לא קרא. למעשה הדסון היא הקלף החזק ביותר שיש להפקה הזו להציע. לא נתוני הפתיחה המבטיחים ביותר שיכולים להיות לקומדיה רומנטית.

למי בכלל אכפת מהלחץ הזוגי?

גודווין מגלמת את רייצ'ל, הגיבורה האמיתית של הסרט, שחיה בצל חברתה הטובה ביותר, דרסי (הדסון), מאז הילדות. הסרט מתחיל חודש לפני נישואיה של דרסי עם דקס (אגלסברג), אותו רייצ'ל הכירה לה, ואותו, כך מסתבר ככל שהסרט מתקדם, דרסי גנבה מרייצ'ל בלי להתבייש. אבל לא נפתרים כל כך בקלות מאהבת אמת, וברגע של חולשה מממשים רייצ'ל ודקס את אהבתם, מאחורי גבה של דרסי. הסרט כולו עוסק בהתלבטויות של רייצ'ל ודקס לגבי המשך הדרך - האם לבטל את החתונה ולסכן את החברות של רייצ'ל ודרסי, או להתעלם מהרגשות שלהם ולהמשיך בהעמדת הפנים.

במהלך הסרט מתמודדים רייצ'ל ודקס עם מכבש הלחצים הסטנדרטי שזוגות בעייתיים כמוהם נתקלים בהם דרך קבע. איתן, חברה הטוב של רייצ'ל, לוחץ עליה לכיוון דקס, בעוד אביו הדומיננטי של דקס לא מרשה לו לבטל את החתונה. ברקע עסוקה דרסי בהכנות, וככל שהאופי האמיתי והמחורבן שלה הולך ונגלה, הקהל מצדד יותר ויותר בניאופים של דקס ורייצ'ל.

הדסון עושה כל מה שהיא יכולה על מנת לגנוב את ההצגה ולהצדיק את כתיבת שמה בקדמת הפוסטר - מדי פעם זה אפילו מצליח לה. דרסי שלה היא גדולה, צעקנית, מעצבנת, פתטית, המונית, ובאופן כללי לא מעוררת סימפטיה. אבל דווקא המאמצים הללו הם אלו שהופכים את הדרמה בסרט לעקרה לחלוטין. האם באמת אמור להיות אכפת למישהו מהעובדה שרייצ'ל מסכנת את החברות שלה עם דרסי, אותה הסרט מלמד אותנו לשנוא? ואם התשובה היא לא, אז מה הקהל כן אמור לעשות במשך שעה וחצי, כי אין לסרט משהו אחר להציע.

עוד פיהוק ברזומה של הדסון

גודווין היא שחקנית חמודה וסימפטית, וקרסינסקי מספק פה ושם כמה חיוכים, אבל זה ממש לא מספיק. אפילו דמויות המשנה ההומוריסטיות והמוגזמות נראות כמו חיקוי עלוב של דמויות כאלו בסרטים אחרים. כשהסרט מתקדם חוסר ההחלטיות של רייצ'ל ודקס הופך מעיק ממש, מכיוון ברור יותר ויותר כי חוסר היכולת שלהם לעשות מעשה הוא מה שמונע מהסרט להיגמר. בכל פעם שאיתן צועק על רייצ'ל שהיא חייבת לעשות משהו עם החיים שלה, הקהל אכן מזדהה, אבל לא מהסיבות הנכונות.

התחושה הכללית היא שהתסריט היה צריך לעבור עוד כמה שכתובים על מנת להפוך למשהו קצת יותר מבדר, והגרסה הנוכחית גורמת לקהל להרגיש קצת מופקר. כאילו אין אף אחד בצד השני של המסך שדואג שאף רגע לא יהיה משעמם, ושבכל שלב יהיה משהו מרגש/מצחיק/חמוד/סוחף על המסך.

השחקנים עושים כמיטב יכולתם על מנת לחפות על הבמאי והתסריטאי חסרי הכישרון. אבל אפילו האנרגיה של הדסון, ויש לה לא מעט אנרגיה, לא מצליחה להציל את המצב. התוצאה היא סרט גרוע במיוחד, פיהוקים חוזרים ונשנים, ועוד שורה ברזומה הצחיח מלכתחילה של הדסון. נקסט.