החיים לא קלים בכפר • איך "קרקס קולומביה"?

סרטו החדש של דניס טנוביץ' ("שטח הפקר") מתרחש בכפר קטן ופסטורלי בשם בהרצגובינה, קצת אחרי פירוק יוגוסלביה, וקצת לפני המלחמה העקובה מדם שזעזעה את העולם כולו באכזריותה בשנות התשעים. המתח בין שני הקצוות הללו  - הכפריות הנעימה והמעט מגוחכת מחד, והידע המקדים לגבי העתיד אפוף ענני המלחמה מאידך - הוא הציר הדרמטי המרכזי של הסרט. כמו גיבורי הסרט, כך גם הצופה, מיטלטל בין האלימות והפנאטיות למתקתקות הסנטימנטלית שאינהרנטיים שניהם לנקודה הגיאוגראפית וההיסטורית בה מתרחש הסרט.

דיווקו, גיבור הסרט, חוזר לכפר הולדתו לאחר שנים בגרמניה, ומביא אתו את ארוסתו הצעירה ואת מכוניתו היקרה, שמוציאים את עיניהם של תושבי הכפר. הסיבה לשובו של דיווקו? נופי ילדותו, הריחות המוכרים, נקניק החזיר, וגם, כך מסתבר ככל שהסרט מתקדם, הרצון ליצור קשר עם בנו, מרטין, אותו הוא לא פגש מעולם. חלום השיבה הביתה של דיווקו מתנפץ אט אט כשהוא מבין כי לא זו בלבד שזוגתו לשעבר, אמו של מרטין, אוסרת עליו להתראות עם בנו, גם ארוסתו הנוכחית לא בדיוק מתאימה לחיי הכפר, וגרוע מכל, החתול שלו, בוני, הולך לאיבוד. וברקע הפילוג בין הקומוניסטים לפשיסטים בכפר הופך לקרע של ממש, והשמועות על המלחמה הממשמשת ובאה מחממות את האווירה.

אלימות שפורצת מתוך תחושת נמנום נעים

טנוביץ' נהנה לתאר את הכפר הקטן בו מתרחש הסרט, ומתענג על הפרובינציאליות הנעימה שלו - השחיה בנהר, המקומיים חמי המזג, והמאכלים המסורתיים. הסרט משעשע, וגם המתחים בין הדמויות נבנים בחוכמה, כשהסודות המשפחתיים הקטנים עולים על פני השטח בטפטוף הדרגתי, בזמן שמתבצעים חילופי הזוגות הסטנדרטיים שדרמות קומיות מסוג זה מכילות דרך קבע. התוצאה היא שהצופה נכנס לסוג של נמנום נעים, שמעצים את תחושת ההפתעה והזעזוע כשהאלימות מתפרצת.  

טנוביץ' אינו מסתיר את אופיו האמיתי של הכפר בו מתרחש הסרט. כבר בחלק הראשון של הסרט מעמת טנוביץ' את הצופה עם סצנה מאוד לא נעימה של גירוש אשה מביתה על ידי כוחות הביטחון. אבל בכל זאת, כשמתגלים היסודות הרעועים עליהם בנויים החיים בהרצגובינה, האפקט על הצופה הוא חזק ולא נעים.

עם זאת קשה שלא להתאכזב קצת מהווליום הנמוך של הסרט כולו. למרות הכישרון של טנוביץ', והתסריט הרהוט אותו הוא כתב על פי ספרו של הסופר הבוסני איביקה דיקיץ', הסרט מרגיש טלוויזיוני משהו. הצילום חסר דמיון ולא יצירתי, בימוי השחקנים טכני, ומלבד עבודת הארט והתלבושות, הספקטקל לוקה בחסר. קשה שלא לתהות איזו חוויה במאי קצת יותר שאפתני היה מצליח לייצר עם אותם החומרים.

תסמונת הקולנוע הישראלי

נקודה בעייתית נוספת היא שהסרט אינו מתייחס לתוכן של הסכסוך, והעמדה של טנוביץ' נותרת פילוסופית יותר. טנוביץ' בבירור מנסה להגיד משהו על הקשר בין האדם, במקרה הזה דיווקו, למקום בו הוא גדל, קשר אותו גם מכשולים פיזיים כמו מלחמה לא יכולים להתיק. העמדות הפוליטיות של הצדדים לא מפורטות, ודמויות המשנה בסרט, אותם אנשים מגויסים שלובשים מדים ומגנים בחירוף נפש על עמדה כזו או אחרת, מתוארים כקריקטורות. האם טנוביץ' עושה צדק עם הסכסוך שקרע את מולדתו לגזרים? האם הסכסוך הזה בכלל קיים בסרט? לא באמת.

מהבחינה הזו נדמה כי טנוביץ' סובל מתסמונות קלאסית של הקולנוע הישראלי. הוא לא באמת רוצה להתייחס לסכסוך בצלו הוא גדל, אבל הוא מרגיש שהוא לא יכול להתעלם ממנו, ושזהו הקלף שימשוך את הצופים המעטים שמתעניינים בסרטים אירופאים, לראות את סרטו. התוצאה היא סכסוך שקיים על המסך כנוכחות סמלית, ערטילאית, לא ממשית, ולא רצויה. אבל הכישרון של טנוביץ' ניכר גם במסגרת הבעייתית הזו, ובסופו של דבר מדובר בסרט חכם ונוגע ללב,  אם כי יבש משהו לפרקים.