סרט תקופתי • על הסרטים שליוו את תולדות המדינה

לכל עשור בהיסטוריה הקצרה של המדינה שלנו היה את הקולנוע שלו, עם הגיבורים שלו, הבמאים שלו, והתחלואים שלו. אבל בתוך היבול הקולנועי של כל עשור, תמיד היה סרט אחד שהתבלט מעל כל האחרים כסממן האולטימטיבי של התקופה בה הוא נעשה, כסמל לרוח הזמן. מהם הסרטים הללו, וכיצד משתקפת המדינה שלנו בתמונת החתך שהם מציירים? לכבוד יום העצמאות, קבלו את ההיסטוריה שלנו, בראי הקולנוע.

שנות החמישים – "גבעה 24 אינה עונה"

מדינת ישראל קמה בשלהי שנות הארבעים, אבל הקולנוע הישראלי בתקופת קום המדינה היה מורכב בעיקרו מיומני חדשות, שהיו למעשה דוקומנטים דידקטיים שפיארו את המפעל הציוני. למעשה עד אמצע שנות החמישים נעשו בישראל לא יותר מעשרים סרטים באורך מלא, ורובם היו באיכות ירודה, וסבלו מבעיות טכניות קשות. ומה קרה באמצע שנות החמישים? "גבעה 24 אינה עונה".

"גבעה 24.." (1955) היה ההפקה המקצועית, היקרה והאיכותית ביותר שנוצרה בישראל עד אז, והסרט הראשון שהזכיר בצורה כלשהי סטנדרטים בינלאומיים. אבל למרות שהיה הוא הסרט הראשון שנראה כמו סרט אמיתי, סבל גם "גבעה 24" מעודף פאתוס ומנטייה אופיינית לחד צדדיות בעיסוק שלו בהוויה הציונית. העלילה, העוסקת בסיפוריהם של ארבעה חללים שנמצאים מתים במוצב במלחמת יום העצמאות, היתה שבלונית, והשפה היתה אנגלית. למרות כל החסרונות הללו הפך הסרט לסמל לתמימות של הקולנוע של ראשית ימי המדינה, תמימות עליה צחקו שני עשורים מאוחר יותר יוצרי הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", שהיה, במידה מסוימת, פרודיה על האידיאליזם הנלעג של הסרט, ושל התקופה בה הוא נעשה.  

שנות השישים – "סאלח שבתי"

בעוד סרטים משמעותיים כמו "מקרה אישה", "שלושה ימים וילד", או אפילו סרטים מאוחרים של קישון כמו "ארבינקא", משקפים לא רע בכלל את מה שהתרחש בעולם כולו בשנות השישים, דווקא "סלאח שבתי" (1964) מתבלט כביטוי המדויק ביותר להוויה ארצישראלית אותנטית יותר. האשימו אותו בוולגריות, בסטריאוטיפיות ובאינספור כינויי גנאי נוספים, אבל סאלח צחק בפנים של כל המקטרגים, הביא לקופות המוני צופים, ואף זכה למועמדות לאוסקר.

שנות השבעים – "מציצים"

בעשור בו באו לעולם שלאגרים כמו "הלהקה", "מבצע יונתן" ו"השוטר אזולאי", דווקא מעשיית החוף האקזיסטנציאליסטית של אורי זהר הפכה להיות הסרט המייצג ביותר של הלך הרוח השלט. לא זו בלבד שהסרט הצליח גם אצל הקהלים וגם אצל המבקרים, הוא הפך להיות עם השנים סרט פולחן לכל דבר. אולי זו הכריזמה של אריק איינשטיין ואורי זהר, אולי זה התסריט הכנה והמשעשע כאחד של זהר, ואולי זה פשוט סרט שלא מתבייש לאהוב מכל הלב את כל הדברים שאותם הוא מבקר, מיומנות הכרחית במדינה כמו ישראל.

שנות השמונים – "אלכס חולה אהבה"

למרות ששנות השמונים ידועות כתקופת שפל בה שיטת הקרנות הובילה להיצע קולנועי לא תקשורתי בעליל ודכאוני, והקולנוע המסחרי נשלט על ידי סרטי מתיחות, דווקא הצפייה ביתית במכשיר הוידאו הובילה ליצירת קאנון אלטרנטיבי של קולנוע ישראלי, במסגרתו הפכו סרטים מעשורים שונים, כמו "סלאח שבתי", "צ'ארלי וחצי", "גבעת חלפון אינה עונה", ורבים אחרים, לקלאסיקות אצל קהל חדש. הסרט "אלכס חולה אהבה" הוא הנציג המאוחר ביותר של הקבוצה האקסקלוסיבית הזו. "אלכס..." היה פנטזיה תמימה וקורעת מצחוק שכל כולה כיף טהור, ותגובת האנטי המושלמת לאוירת הנכאים שגרמה לקרע הגדול בין הקולנוע הישראלי לקהל הישראלי שנוצר באותה התקופה.

שנות התשעים – "החיים על פי אגפא"

הסרט שפתח את שנות התשעים מחד, וסיכם את שנות השמונים מאידך. הקלאסיקה של אסי דיין, לצד הסרטים "אדי קינג" ו"חסד מופלא", הפכה את שנת 1992 למשב רוח מרענן של קולנוע ישראלי עדכני ובועט מבחינה ויזואלית, שמקפיד לדבר בשפה אותה הצופה יכול ורוצה להבין. קולנוע תל אביבי, צעיר וחתרני, שמבין כי הקולנוע הוא כלי ביטוי אישי, אבל הדברים שהוא רוצה להגיד תמימים הרבה פחות. דווקא דיין, שבתפקידו בסרט "הוא הלך בשדות" הגדיר את הצבר האולטימטיבי, הפך לנביא הזעם של הדור החדש, בסרט ניסיוני בשחור לבן, שמנפץ את המיתוסים שמרכיבים את המדינה הזו לרסיסים.

שנות האלפיים – "ואלס עם באשיר"

העשור בו הקולנוע הישראלי הפך להיות הבון טון בעולם כולו, עם שלוש מועמדויות לאוסקר, נוכחות מסיבית בפסטיבלים ברחבי העולם, ורמת הפקה שלא נופלת מהמתרחש באירופה. "ואלס עם באשיר", סרט דוקומנטרי באנימציה שמשחזר את חוויותיו של הבמאי, ארי פולמן, במלחמת לבנון,  היה גולת הכותרת של עשור קולנועי מקורי, נועז, וחדשני, שמציג לעולם כולו ישראל אחרת, אותה לא ניתן למצוא על גבי העיתונים.  

העשור הנוכחי – "זוהי סדום"

קצת קשה לסכם עשור שנמצא בחיתוליו, אבל כבר עכשיו מתבלט הסרט "זוהי סדום" ככיוון אפשרי ורצוי אליו יכולה להתקדם התעשיה. קולנוע מסחרי, שנועד לקהל ישראלי, ולא לעכברי פסטיבלים אירופאים, שנטוע עמוק בתרבות המקומית, ולא מתבייש להיות שמח, עוקצני ווולגרי. ההצלחה של "זוהי סדום" צריכה להיות קריאת כיוון עבור המפיקים הישראלים, שתגרום להם להשקיע את מרצם בז'אנרים פופולאריים ובסרטים עם פוטנציאל גבוה לכיף חיים.

יום עצמאות שמח לקולנוע הישראלי.