פטיש בראש • מה חשבנו על הסרט "תור"?

הנחת העבודה הבסיסית של אולפני מרוול, הזרוע הקולנועית של ענקית הקומיקס האמריקנית, היא שגם אנשים שלא אוהבים קומיקס ולא מכירים את הגיבורים הספציפיים בהם עוסקים הסרטים אותם החברה מפיקה, יכולים ליהנות מהסרטים הללו. הרי מעטים מאתנו הכירו את "בלייד", "גוסט ריידר", או אפילו את ה"אקס מן", לפני שיצאו הסרטים העוסקים בהם, מה שלא הפריע לפחות לחלקם להפוך ללהיטים קופתיים. אבל "תור" הוא בכל זאת הימור קצת יותר מסוכן. גם בעולם הקומיקס תור תמיד היה עוף מוזר. אפילו לאנשים שלוקחים כמובן מאליו כוחות על, זהויות בדויות ותחפושות צבעוניות, קשה היה להבין כיצד הפך אל הרעם הנורדי המיתולוגי לגיבור שחי בינינו ומתפקד בדיוק כמו שאר הקולגות עוטי הטייטס.

בניגוד לסרטי הז'אנר הסטנדרטיים, המתרחשים בדרך כלל בכרך עירוני, "תור" מתרחש ברובו באסגרד, מושב האלים על פי המיתולוגיה הנורדית. גיבוריו הם בריות כמו אודין, מלך האלים (אנתוני הופקינס), לוקי (טום הידלסטון) או היימדל (אידריס אלבה), המוכרים לכל סטודנט לתיאולוגיה סקנדינבית כמקבילות הנורדיות לזאוס, פוסידון, אפרודיטה ושאר האלים במושב האלים המקביל של המיתולוגיה היוונית - האולימפוס. מי שמגיע לקולנוע על מנת לראות פיצוצים, כלי נשק מתקדמים וחליפות לחימה בסגנון "איירון מן" או "וולברין", ימצא אמנם את מבוקשו, אבל ימצא בנוסף גם לא מעט להג בשפה גבוהה ומליצית, וסצנות לא קצרות שנראות כאילו הן לקוחות מתוך דרמה תקופתית, או לחילופין סרט פנטזיה אגדתי.

מאחד הסרטים המקושקשים בהיסטוריה לאקשן מבדר ומלא דמיון

הסרט פועל בשני מישורים, או מימדים, אם תרצו. באחד, זה של אסגרד, מחרחר בנו של אודין, תור, מלחמה מיותרת עם אויביהם של האלים, ענקי הכפור מהמימד המקביל, וכעונש מגלה אותו אביו, אודין, לכדור הארץ, ומפריד אותו מן הפטיש שלו, מקור כוחותיו. בשני, זה של כדור הארץ, מתחקה מדענית חביבה בשם ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן) אחד תופעות מטאורולוגיות משונות, ומוצאת במרכז האירוע האנרגטי יוצא הדופן שהיא מגלה את תור המוגלה, שלא מבין היכן הוא. בעוד תור וג'יין מנסים לגשר על פערי התרבות ביניהם, לוקי, אחיו של תור, מנסה להשתלט על כס המלכות באסגרד, ומאלץ את תור להבין כיצד הוא מוצא את הפטיש שלו, חוזר לאסגרד, ועושה סדר, כשגם בכדור הארץ הוא נתקל בלא מעט איומים לא צפויים.

השוני בסגנונו של הסיפור גרם למרוול לחפש במאי בעל ניסיון בתחום התלבושות והדיקציה המוגזמת, והם העלו בחכתם את קנת' בראנה, האיש שעשה קריירה מלתרגם את שייקספיר לשפה קולנועית קומוניקטיבית בסרטים כמו "המלט", "הנרי החמישי" ו"מהומה רבה על לא דבר". והניסוי הצליח. מה שהיה יכול להיות אחד הסרטים המקושקשים ביותר בהיסטוריה, הופך לסרט מבדר, מלא דמיון, עם הרבה הומור עצמי, וכמובן, מנות גדושות של אקשן איכותי. בראנה הביא אתו להוליווד יכולות הדרכת שחקנים בריטיות, ביים את הסצנות הפנטסטיות באסגרד ברצינות וכישרון, והצליח להטעין אותן בעומק הדרוש על מנת לגרום להם לעבוד ברמה הרגשית למרות האוויליות האינהרנטית שלהן. גם העובדה שכריס המסוורת', המגלם את תור עצמו, התגלה כשחקן כריזמטי בצורה לא רגילה, לא הפריעה.

סיפור צנוע, פשוט ואפקטיבי

אבל כמובן שהרגעים המבדרים ביותר הם הרגעים בהם התרבות האסגרדית מתעמתת עם התרבות של כדור הארץ. גם בקומיקס תור תמיד היה דמות עם אלמנטים קומיים. סגנון הדיבור הארכאי שלו, הדר המלכות המוגזם של ההתנהלות שלו, בשילוב עם המזג הנפיץ בו הוא ניחן, הפכו אותו לטיפוס מגושם למדי, סוג של פיל בחנות חרסינה, ובראנה עושה מזה מטעמים, אבל בטעם טוב, מבלי להפוך את תור לקריקטורה של ממש.

זה קצת מצחיק להגיד את זה על סרט בו מדלג הגיבור בין מימדים, נלחם במפלצות ועף באוויר בין ברקים ורעמים, אבל יש משהו צנוע ב"תור". הסיפור מאוד פשוט ואפקטיבי, יש מעט לוקיישנים, והדמויות מאופיינות בצורה מאוד ברורה. הסרט גם שומר על קוהרנטיות, הוא קצבי, וסצנות האקשן ממוקדות ונחרצות.

בסרט קיימים לא מעט רמזים מקדימים לסרט "האוונג'רס", שיגיע בשנה הבאה, ויפגיש את כל גיבורי מרוול מהפרנצ'ייזים השונים. מעניין יהיה לראות כיצד תור ישתלב שם, ומה יעשה הבמאי ג'וס ווידון (יוצר "באפי") עם התופעה הביזארית הזו, ואם הוא ישכיל לשמור על אותה הפשטות. היופי ב"תור" הוא שהוא מצליח לשמור על כבוד כלפי אחד הגיבורים הכי מופרכים שקיימים, אפילו בעולם המופרך של הקומיקס. האם ניתן יהיה לשמור הכבוד הזה גם לצד הגיבורים האחרים? התשובה, בשנה הבאה.