משה וחצי • מה חשבנו על הסרט "וביום השלישי"?
משה איבגי מעמיס על סרט הביכורים שלו כבמאי את השדים שמאכלסים את עולמו הפנימי, והתוצאה היא סרט ייחודי, עוצר נשימה ומרתק, שלא נראה כמו שום דבר אחר שנעשה פה
בין הדרמות הישראליות המוקפדות והמחושבות שמופיעות חדשות לבקרים על מסכינו בשנים האחרונות, שמנסות בבירור מדי להיות עשויות טוב ומהונדסות להכיל בדיוק את המידה הנכונה של מסר - שלא יצמצם את קהל היעד מחד, ושלא יותיר את הסרט נטול אמירה לחלוטין מאידך, בולט הסרט "וביום השלישי" בסיכונים שהוא לוקח, בעוצמה הראשונית שלו, ובשאפתנות המגלומנית בה הוא ניחן. משה איבגי, הבמאי והתסריטאי, עף על סרט הביכורים שלו כמו טורנדו, ומעמיס עליו בלי להתבייש את כל השדים והרוחות שמאכלסים, כך מסתבר, את עולמו הפנימי. התוצאה היא סרט ייחודי, עוצר נשימה, ומרתק, שלא נראה בכלל כמו שאר הסרטים שנעשים כאן.
הסרט עוקב אחר כמה קווי עלילה שמצטלבים זה בזה. משבר בחיי זוג נשוי (אפרת בן צור ואיצ'ו אביטל), חייה של זונה בולמית המתמחה במשחקי תפקידים (הילה פלדמן), מלחמתה של סוכנת מס הכנסה (עלית קרייז) במעלימי מס כבדים, חוויותיה של צעירה תמימה מהדרום שמגיעה לתל אביב בעקבות האהבה (גל סלומון), האשמתו של בעל פאב (משה איבגי) בהטרדה מינית וחייו האפלים של מנהל להקת חתונות (שרון אלכסנדר) מסוכסכך ומדוכא. כל קו עלילה מוביל לשינוי בחיי הדמויות, להתפרצות, לשיא. ובין לבין נחשפת הגיבורה האמיתי של הסרט - החברה הישראלית, שמוצגת כביב שופכין מסואב של סטיות מיניות, שחיתות ואלימות, שנמצא במצב של רתיחה מתמדת המגיעה לשיאה בסופו של הסרט.
הופעות משחק מכווצות קרביים
הציפיה משחקן שהופך לבמאי היא לייצר סרט של שחקנים, קרי, סרט עמוס קלוז אפים שנותן לשחקנים מקום להתבטא. איבגי בהחלט עושה זאת, אבל הוא עושה גם הרבה יותר. מצד אחד איבגי הוא מדריך שחקנים מעולה והופעות המשחק בסרט לעיתים מכווצות קרביים בעוצמות שלהן. קיימים בסרט רגעים של דרמה אפקטיבית, דיאלוגים מתוחים וטעונים, התפרצויות רגש, בכי, ושלל רגעים מעוררי הזדהות ומצמררים באמת הרגשית הנחשפת בהם. מן הצד השני איבגי ויורם מילוא, הצלם, לא מהססים לייצר שוטים ארוכים עם מיזנצנה מורכבת ותנועות מצלמה עצבניות, שיוצרים אפקט מצועצע, לפעמים כמעט קאמפי בגלל ההגזמה שלהן, והדרך הבוטה בה איבגי מטיח דרכן את מסריו בצופים. והדבר המרשים ביותר הוא ששני הסגנונות הללו דרים בכפיפה אחת, וחיים בשלום זה עם זה.
מרשים במיוחד הניצול של כל סנטימטר של המסך על ידי שימוש בהמוני ניצבים. לא פעם גונבים את ההצגה זרים שנמצאים באחורי הפריים, מתמזמזים, מביטים, חיים את החיים שלהם, שבהם, כאילו במקרה, הסרט לא עוסק. במהלך הסרט מופיעים ברקע לא פעם באופן בלתי מוסבר אנשים במסכות נגד זיהום אויר שמייצרים תחושה אפוקליפטית שמאוד הולמת את הסרט. ובכלל עיצוב ההפקה, הלוקיישנים, הארט, התלבושות, כולם מוקפדים ועשויים במחשבה רבה. לא מדובר כאן בניסיון הרגיל לייצר רקע שלא מושך את העין להתרחשות המרכזית - בסרט הזה כל אלמנט אומר משהו, כשברקע משלימה את התמונה המוזיקה המצוינת של ישי אדר.
שאיפות גבוהות, הביצוע פחות
הסרט אינו נטול חסרונות. התסריט מרגיש כאילו הוא נקטע באמצע לפני שהדרמות שקיימות בו מגיעות למיצוי. השפה הקולנועית אמנם שאפתנית, אבל הביצוע לא תמיד מצליח להשתוות לשאיפות, ויש פה ושם חריקות. גם התסריט והבימוי מותירים את השחקנים חשופים ומדי פעם מה שאמור להעיק ולרגש יוצא קצת מגוחך. הסרט שופע רגעים של עירום מלא, ולעיתים מרגיש הצופה כי איבגי קצת הפקיר את שחקניו מול המצלמה, עירום ועריה, והביך גם אותם וגם את הצופים. האם הוא עשה זאת בכוונה? האם הוא מכוון למבוכה הזו? קשה לומר.
אבל יש לזכור כי מדובר בסרט ביכורים, ולמרות שאיבגי נמצא אתנו כבר שנים, וכולנו מרגישים שאנחנו מכירים אותו וכי מדובר ביוצר מנוסה, למעשה מדובר בסרט ראשון, וככזה מותר לו להיות קצת בוסרי, וזה מה שהוא. איבגי הצליח לגייס עבור הסרט הזה אנרגיה של יוצר צעיר, רעב וכועס, ואולי זה ההישג הגדול ביותר שלו. הוא לא מפחד להרוס את המוניטין שכבר יש לו, ויוצר סרט אמיץ ובוטה בו הוא מניח את קרביו על השולחן, ולוקח סיכונים. וזה מצליח לו. יש לקוות כי עבור איבגי זו תחילתה של קריירה שניה, כבמאי. כי מסתבר שיש לו המון מה להציע גם בתחום הזה.
