לבן על הזמן • איך הסרט "שקרים לבנים קטנים"?

צריך ביטחון עצמי מופרז, הגובל במגלומניה, בשביל לעשות סרט באורך שעתיים וחצי. הצופה, שנדרש לשבת במקומו הרבה אחרי שהפופקורן נגמר, להתאפק ולא לפקוד את הנוחיות ולוותר על השימוש בסלולרי למשך זמן רב כל כך, מתנקם בבמאי סרטים מסוג זה על ידי פיתוח ציפיות גבוהות יותר מהרגיל וחשדנות קנטרנית. הצופה מחפש ערך מוסף שיצדיק את האורך - אפיות, אפקט מצטבר, גרנדיוזיות, ואם הם אינם, התחושה היא של זחיחות מצד הבמאי. עודף ביטחון עצמי. יומרה ללא כיסוי, כפי שניתן למצוא ב"שקרים לבנים קטנים", סרטו החדש ומאותגר העריכה של גיום קאנה הצרפתי.

בסוג של "החברים של אלכס" פוגש את "החברים של פיטר" פוגש את "שלושים ומשהו" על חוף צרפת, עוקב קאנה אחר חופשת הקיץ של קבוצת בורגנים בני שלושים ומשהו, המתקבצים בבית החוף של המבוגר מביניהם, מלונאי עשיר בשם מקס (פרנסואה קלוזה). החופשה מתקלקלת עוד לפני שהיא החלה כשבחור בשם לודו, אחד מעמודי התווך של קבוצת החברים, נדרס (בשוט הפתיחה הארוך והמרשים של הסרט) ומאושפז במצב קשה, אבל החברים מחליטים להמשיך כמתוכנן ולעשות כמיטב יכולתם כדי ליהנות למרות הסיטואציה הלא נעימה, המתחים ההולכים ומתגברים בינם לבין עצמם, והבעיות האישיות של כל אחד מהם.

קבוצת חתיכים בחופשה חלומית

ובעיות לא חסר. שניים מהחברים סובלים מלב שבור, אחד מתמודד עם דחפים הומוסקסואליים שהוא לא היה מודע לקיומם, אחת מתוסכלת מינית ואחת אחרת משועממת ממין. בין לבין הם עושים ג'וגינג, שטים ביאכטה, שותים יין, מעשנים ג'וינטים, צוחקים, משחקים עם הילדים שחלקם כבר הספיקו להביא לעולם, רבים, ונזכרים מדי פעם בחסרונו של לודו המאושפז.

קאנה הצליח לאסוף קבוצה של שחקנים כריזמטיים ביותר לאנסמבל, ביניהם זוגתו לחיים מריון קוטיאר ("החיים בורוד") ובנואה מז'ימל המוכרים. כיף להסתכל על קבוצת החתיכים והחתיכות ולקנא בחופשת החלום שלהם. כולם גם משחקים די טוב, וקאנה, שכתב גם את התסריט, תיבל אותו בלא מעט רגעים קומיים. בעיקר משעשע קלוזה בתפקיד המארח העצבני והמתוח. כל עוד הצופה נדרש להישען אחורנית וליהנות הסרט עובד די טוב.

מסחטת דמעות חסרת בושה

אבל, כאמור, הצופה מחפש קצת יותר מזה בסרט ארוך כל כך. כמה צחקוקים קלים ובהייה בנופים נעימים לעין ובקוטיאר, הנעימה לעין אפילו יותר, זה נחמד וכיף, אבל לקאנה בבירור יש מטרות קצת שאפתניות יותר, בהן הוא נכשל כישלון חרוץ. כמו להעביר ביקורת על הגיבורים שלו, להתמודד ברצינות עם הסיטואציות הדרמטיות שהוא בונה ולייצר תובנות אמיתיות לגבי סגנון החיים שהוא מתאר בסרט.

מסחטת דמעות חסרת בושה

קאנה הוא במאי שחקנים מצויין, והוא יודע גם לכתוב דיאלוגים לא רעים ולייצר דרמה. מה שהוא לא יודע זה לכתוב סיפור, ובחלקו השני של הסרט הוא כבר לא מצליח להסתיר זאת. כמעט כל אחד ואחד מקווי העלילה שהוא מייצר נפרם בדיוק כשהוא אמור להגיע לשיאו, מה שהופך את החצי שעה האחרונה והמיותרת של הסרט לחוויית צפיה מפוקפקת למדי. קאנה מנסה ליצור רצף של שיאים רגשיים ולקצור את פירות השעה וחצי ראשונות, אבל התוצאה היא מסחטת דמעות חסרת בושה ונטולת כיסוי.

פסקול של להיטים נטולי תוכן רגשי

מחמיר את המצב אפילו יותר הפסקול הפולשני, שלעיתים לא מאפשר לשמוע את הנאמר ומאלץ את הצופה להסתמך על התרגום או על קריאת שפתיים. מדובר באסופה של להיטים שחוקים לעייפה משנות השישים (קרידנס, ג'ניס, בואי), כל אחד מהם צפוי יותר מקודמו, שכל אפקט רגשי שהיה להם פעם התפוגג מעודף שימוש כבר בראשית שנות השמונים, שמודבקים בצורה גסה מעל הסרט, בתדירות הולכת וגוברת, ומרוקנים כל התרחשות על המסך מהתוכן הרגשי הקיים בה לטובת קרשנדו של שמאלץ נוסטלגי מתקתק וקטלני. אלו בדיוק סוג המניפולציות הזולות שהקולנוע הצרפתי צריך להימנע מהן אם הוא מעוניין לשמור על שמו הטוב.

קאנה בבירור קפץ מעל הפופיק ב"שקרים לבנים קטנים". מה שהיה צריך להיות סרט חופשה חביב ומשעשע שמאוכלס בקבוצת שחקנים כיפית הפך לסאגה חסרת חוש מידה שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. קאנה הוא ללא ספק במאי כישרוני עם הומור, יכולת הדרכת שחקנים גבוהה, והוא מצליח ליצור כמה רגעים יפים ולספק לא מעט אבחנות מעניינות, אבל קצת חוש מידה וצניעות לא היו מזיקות לו. מצד שני, נישואין למריון קוטיאר יכולים לגרום לכל גבר לפתח מגלומניה קלה, כך שלא צריך לשפוט אותו בחומרה רבה מדי.