דון קיחוטה • 20 שנה למותו של דון סיגל

"לצערי רוב הסרטים שלי לא עוסקים בכלום. אני זונה. אני עובד בשביל כסף. זו הדרך האמריקנית". במילים אלו תאר במאי סרטי הפעולה האגדי דון סיגל, שמת היום לפני עשרים שנה, את הקריירה שלו, אבל מעטים יסכימו אתן. למרות שדון סיגל הוא אכן פליט של הוליווד הישנה, בה במאי היה פשוט עוד תפקיד טכני, לא שונה במאומה מצלם, עורך או אפילו ממגלגל כבלים, מלבד העובדה שהוא בראש פירמידת הפיקוד, סיגל היה שייך לזן הנדיר של במאים שהצליחו להתבטא ולייצר אמירה אישית גם מבעד למגבלות האמנותיות שהאולפנים הציבו.

כבר בתחילת הקריירה שלו הבין סיגל את הבעייתיות של עבודה בתוך המערכת ההוליוודית, כשמצא את עצמו תקוע בתפקיד עורך עד סופו של חוזה מפרך, למרות שהבין כבר בשלב מוקדם כי הוא רוצה להתקדם לתפקיד במאי. הוא פשוט היה עורך טוב מדי, והמפיק הראשי של האולפן לא רצה לוותר על היכולות המוכחות שלו כעורך רק בגלל שאיפתו של סיגל להפוך לבמאי, תחום בו לא היה לו ניסיון. רק לאחר ששני סרטים קצרים אותם ביים סיגל זכו באוסקר, הבין ג'ק וורנר כי אולי כדאי לתת סיגל צ'אנס גם בפורמט של פיצ'ר.

סיגל התחיל לעבוד וביים כל מה שהציעו לו. הוא ניסה לייצר ערך מוסף גם בהפקות B זולות עליהן הופקד, ולעיתים הצליח. הסרט "Riot in Cell Block 11" מ-1954, שצולם בין חומות בית הכלא הידוע סאן קוונטין הוא אחת הדוגמאות הראשונות, כמו גם סרט המד"ב הפרנואידי "פלישת חוטפי הגופות" שצולם שנתיים מאוחר יותר. אבל "פלישת חוטפי הגופות" הפך גם לדוגמא הקלאסית לאלמנטים הפחות זוהרים של עבודת הבמאי, ולשליטתו האמנותית המוגבלת. ידוע כי סיגל תכנן לסיים את הסרט, בו משתלטים חייזרים על בני אדם והופכים אותם לבובות אנושיות חסרות רצון משלהם, בסצנה בה גיבור הסרט מצביע על המסך וצועק על הקהל: "אתם הבאים בתור". אבל הסוף העגמומי הזה לא עבר את משוכות הצנזורה הפנימית של האולפן, וסיגל הוסיף עוד סיקוונס שמכיל את ההאפי אנד האובליגטורי.

מאבקי שליטה

"פלישת חוטפי הגופות", כמו גם "הרוצחים", וסרטים לא מעטים נוספים של סיגל מהתקופה המוקדמת של הקריירה שלו, הפכו לקלאסיקות, אבל רק בשנות השישים המאוחרות, ובמהלך שנות השבעים ושנות השמונים המוקדמות, כשהפך להיות הבמאי הקבוע של קלינט איסטווד, זכה סיגל לשליטה האמנותית המלאה בה חשק, וביים את מיטב סרטיו. סרטים כמו "המצוד", "הבריחה מאלקטרז", וכמובן, "הארי המזוהם". "הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לא לעשות כלום, והוא עושה זאת מצוין", אמר סיגל על איסטווד.

אבל גם כשזכה בזכות הבסיסית להחליט בעצמו כיצד יראה הסוף של סרטיו, המשיך סיגל לעבוד במסגרת הז'אנרים ההוליוודיים בהם התמחה, הפעם מבחירה ולא מתוך אילוץ. סיגל תמיד העדיף סרטי פעולה, בין אם מדובר בסרטי פשע או במערבונים, וביים כמה מהקלאסיקות הגדולות של הז'אנר. בשנותיו המאוחרות כבמאי הערך המוסף עליו נאלץ להיאבק בשנות הארבעים והחמישים הפך להיות הסטנדרט בסרטיו.

הסרט "הארי המזוהם" הוא אחת הדוגמאות המאלפות לדרך בה במאי מיומן מצליח לשלב מסרים מורכבים עם הצלחה מסחרית. בסרט מגלם איסטווד שוטר שניצב מול הדילמה האולטימטיבית של איש החוק - האם לענות את החשוד עד שיחשוף את המקום המדויק בו קבורה צעירה חפה מפשע בחיים, או יעקוב אחר הנהלים, החלטה שמן הסתם תחתום את גורלה של הקורבן? רבים האשימו את הסרט בעידוד השימוש בעינויים, אבל כיום ברור לרוב המבקרים כי למרות שסיגל בבירור התכוון לעסוק בסוגיה הבעייתית הזו, הוא אינו נוקט עמדה בצורה ברורה, אלא רק מספק המחשה דרמטית לקונפליקט הרלוונטי הזה. נדירים המקרים בהם הצליח סרט פעולה לעורר דיונים כה מעמיקים לגבי נושא כבד משקל כל כך.

הקדשה מקלינט איסטווד

כשביים קלינט איסטווד בשנת 1992 את יצירת המופת שלו, "הבלתי נסלח", הוא הקדיש אותה לסרג'יו ולדון, כשהכוונה היא כמובן לסרג'יו ליאונה ולדון סיגל, שני הבמאים שהפכו להיות המנטורים שלו. גם סם פקינפה, הבמאי המוערך של סרטים כמו "כלבי הקש" ו "חבורת הפראים", שירת שנים כעוזר במאי של סיגל, והתייחס אליו כאל מורו הרוחני. סיגל היה הסמכות העליונה בתחום המערבונים וסרטי הפעולה, ונחשב לבמאי שיצר את השבלונה עליה ביססו בעשורים שחלפו מאז אינספור סרטי ז'אנר. אבל אף אחד מהם לא השתווה למקור. גם היום, עשרים שנה לאחר מותו, סיגל נותר סמל לדרך בה יכול יוצר שיש לו מה להגיד להגיד זאת גם מבעד למגבלות של המערכת בה הוא עובד, וגם דרך ז'אנרים פופולאריים ומסחריים.