גברים באפור • מה חשבנו על "נגד כל הסיכויים"?

כמו בסרט "המופע של טרומן", גם גיבור "נגד כל הסיכויים" מגלה כי מאחורי הקלעים של העולם סביבו יש פועלי במה שדואגים שהכל יקרה כמתוכנן. כמו בסרטי "מטריקס", פועלי הבמה האלו לבושים בחליפות שחורות, וכמו ב"גברים בשחור" הם מסוגלים למחוק את הזיכרון של מי שמגלה אותם. כמו ב"שמש נצחית בראש צלול" כוחה של האהבה מנצח את כוחו של הגורל הכתוב מראש, וכמו ב"שליחות קטלנית" גם פעולה קטנה יכולה להפוך על פיו את העתיד כולו. אז מה יש ב"נגד כל הסיכויים" שאין בסרטים הללו? התשובה העגומה היא, לא הרבה.

"נגד כל הסיכויים" הוא סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי ג'ורג' נולפי, שברזומה שלו ניתן למצוא סרטים כמו "Timeline" ו"אושן 12". נולפי ביסס את התסריט על סיפור קצר של גאון המד"ב פיליפ ק. דיק, שעל כתביו התבססו בעבר סרטים כמו "בלייד ראנר" ו"דו"ח מיוחד", אבל באופן מפתיע החליט לסטות מנוסחת מותחן המד"ב הפרנואידי הסטנדרטי, שמתאימה לסיפור כמו כפפה ליד, ובחר להפוך אותו למעשייה אלגורית מהורהרת ופטפטנית.

דואגים לתוכנית של היו"ר

גיבור הסרט, דייויד נוריס (מאט דיימון), הוא פוליטיקאי צעיר ומבטיח שמופתע לגלות יום אחד כשהוא מגיע לעבודה כי כל העובדים במשרד נמצאים בפריז פריים וקבוצת גברים בחליפות וכובעים מבצעת בהם פעולה לא ברורה בעזרת גאדג'ט אלקטרוני לא מוכר. גיבורנו בורח באימה, אבל לאחר מרדף הוא מוכרע, ומובל למחסן ענקי. הבוס של הגברים הלא מוכרים מסביר לנוריס כי הוא והקולגות שלו עובדים במקום בשם לשכת ההתאמות ("The Adjustment Bureau" - שזה גם שמו המקורי של הסרט), ושתפקידם, בפשטות קפקאית וקצת ילדותית, הוא לדאוג שהכל יקרה בהתאם לתוכנית המקורית של היו"ר, שמשורטטת כסוג של תרשים זרימה מודולרי במחברות שחורות קטנות אותן הן נושאים עמם. הם מסבירים לנוריס כי כל מה שהם מבקשים זה את הדבר שהוא הכי פחות רוצה לעשות - לסיים את מערכת יחסים שלו עם בחורה חמודה שהוא פגש (אמילי בלאנט), וכי במידה והוא לא יאות לעשות זאת הם ימחקו לו את המוח.  

כצפוי, נוריס המסכן לא מוותר על אהבתו בקלות. חבורת הבירוקרטים המעצבנת עושה כל שביכולתה על מנת למנוע ממנו להתאחד עם זוגתו המיועדת, כולל טריק מרשים במיוחד באמצעותו הם מסוגלים לגרום לכל דלת להוביל לכל מקום, ויכולת טלקינטית לא מבוטלת. גם ניסיון לדבר אל לבו ולהסביר לו כי עתיד הקריירה הפוליטית שלו יקבע בהתאם להצלחת מערכת היחסים שלו עם נערת חלומותיו, לא חודר את חומת האהבה. ובדרך לומד נוריס כי החברים נושאי המגבעת הם כנראה מלאכים, וכי היו"ר הוא כנראה אלוהים, סורפרייז סורפרייז.

לא מספיק מרדפים, יותר מדי חפירות

בעוד הדיאלוגים בין דיימון לבלאנט חינניים למדי, ומצליחים לייצר לרגעים את האשליה כי באמת יש ביניהם כימיה כלשהי ששווה להתעקש על מימושה, עיצובם של הסוכנים המעונבים לוקה בחסר. הם לקוניים, רגועים, מאופקים, ולא סותמים את הפה. נדמה כאילו כל מה שמעניין אותם זה לשקוע בתיאורים מפרכים של הניואנסים השונים של עבודתם, המבנה ההיררכי המורכב, המגבלות וההיתרים, היכולות והסנקציות השונות, וכו'. בחלק הראשון, בו מיוצגים עובדי המשרד על ידי סוכן בשם ריצ'רדסון (ג'ון סלאטרי, הבוס של דרייפר מ"מד מן"), זה עוד נסבל, אבל כשעולים בסולם הדרגות לסוכן בשם תומפסון, המגולם על ידי טרנס סטאמפ, הסבלנות מתפוגגת. כשיש לסטאמפ תפקיד, כמו נניח, ב"סופרמן 2", אז הוא עושה אותו טוב, אבל שמלהקים אותו רק בשביל הלוק והמבטא הבריטי, הוא יודע להיות יבש כמו צנון.

עם מעט מדי מרדפים, יותר מדי הסברים מפרכים, ושימוש לא מקורי במושגים כמו השגחה אלוהית, גורל, ובחירה חופשית, הרצינות התהומית בה "נגד כל הסיכויים" לוקח את עצמו נראית לא מוצדקת וקצת מביכה, ומעוררת געגועים לסרטים אותו הוא מנסה לחקות, שהצליחו לשלב את המסרים הפילוסופיים בצורה קצת יותר אינטגרטיבית בסיפור קצת יותר מותח ומעניין. נולפי מושפע מהסרטים הנכונים, אבל לא מצליח לייצר את הערך המוסף שיאפשר לו באמת להמריא כבמאי. אולי בניסיון הבא הוא יפגין קצת יותר תעוזה, ויספק מוצר מעניין יותר.