הצעקה האחרונה • מה חשבנו על "צעקה 4"?
ההמשכון החדש בסדרת סרטי האימה של ווס קרייבן הוא אולי הסיקוול הרביעי הכי טוב שנעשה, וגם פשוט בידור מעולה. דני סגל סלאשר
למרות ש"צעקה 4" מגיע אלינו עשור לאחר הסרט האחרון בטרילוגיה המקורית, פער הזמנים הזה לא מורגש. הבמאי הוא אותו במאי (ווס קרייבן), התסריטאי הוא אותו התסריטאי (קווין וויליאמסון), השחקנים הם אותם שחקנים (נב קמפל, קורטני קוקס ודיויד ארקט ), והתחושה היא אותה התחושה. לא קיימת כאן תחושת הניצול והזלזול בקהל שקיימת לעיתים בהמשכונים מאוחרים מסוג זה. להיפך, קיימת תחושת חגיגיות מסוימת, כמו פגישה מחודשת עם ידידים וותיקים, מהולה בציפיה נרגשת למותם המתקרב.
סדרת סרטי "צעקה" הצטיינה תמיד במודעות עצמית ובאינספור פריטי טריווייה מעולם סרטי האימה, הופעות אורח משעשעות, בדיחות פנימיות, וסאטיריות מקסימה. סרטי הסדרה לא התביישו לספק לקהל את כל מה שסלאשר אמור לספק, כולל רוצח קבוע, אלימות, סצנות מורטות עצבים ובני נוער מצודדים, אבל הצליחו לצחוק על עצמם, על הז'אנר ועל הקהל באותו הזמן, ואף לייצר ביקורת חברתית תקפה לחלוטין על הדרך. הסרט החדש משחזר את כל האלמנטים הללו במדויק, ומעדכן את עצמו על מנת להתאים לתקופה.
כשחוקי סרטי האימה מתהפכים
סידני פרסקוט (קמפבל), הפיינל גירל הקלאסית של הסדרה, חוזרת לוודסבורו כדי ליחצ"ן את ספר העזרה העצמית שלה. דיואי ריילי (ארקט), השוטר הקבוע וחברה הטוב של פרסקוט, נשוי לגייל וות'רס (קוקס), העיתונאית שכתבה את הספר על רציחות ודסבורו. סדרת סרטי הסרטים בתוך הסרטים "סטאב" (דקירה), המבוססת על ספריה של גייל וות'רס, לא נעצרה בסיקוול השלישי, וכרגע קיימים שבעה המשכונים, בהם צופים מעריצי הז'אנר ברצף כל שנה ביום השנה לרציחות. וכמובן שכל התושבים בוודסבורו הם מעריצי הז'אנר, זה אחד הדברים היפים בסדרה. החל מהשוטרים הפשוטים, דרך התיכוניסטים, וכלה בגיבורים, כולם ללא יוצא מן הכלל מכירים את המוסכמות של סרטי האימה, ופועלים לפיהן באופן מודע לחלוטין.
סדרת הרציחות החדשה מתחילה כמתוכנן, כשהרוצח שוב חובש את מסכת גוסטפייס, ומתקשר לקורבנות שלו על מנת לשאול אותם שאלות טריוויה לגבי סרטי אימה. וכרגיל, הסרט מתפקד כמו תעלומת רצח סטנדרטית של אגטה כריסטי, או לחילופין משחק "הרמז", והצופים מנסים להבין מי מסתתר מאחורי המסכה הפעם? עוזרים בתהליך שני החנונים התורנים, שמגולמים הפעם על ידי רורי קאלקין ואריק קנודסן, ששוטחים בפני סידני וגייל את החוקים החדשים של סרטי האימה בעולם הרימייקים והריבוטים, בו הקהל כבר מכיר את החוקים של הסלאשרים הקלאסיים, מה שגרם להיפוכם להפוך לסטנדרט החדש. כיום, כפי שמסביר קאלקין, הדרך היחידה להיות בטוח שאתה עומד לשרוד סרט אימה היא להיות גיי, ומיותר לציין כי המילים "פייסבוק" ו"טוויטר" נזרקות לחלל האוויר מדי פעם.
ערימה של בשר תותחים
ברקע מתרוצצות ערימה גדולה במיוחד של צעירות חמודות, בשר תותחים אם תרצו, הכוללת הפעם את ג'יל, האחיינית של סידני, המגולמת על ידי אמה רוברטס, את חברתה חובבת סרטי האימה קירבי, המגולמת על ידי היידן פנטייר, ואת לוסי הייל, שיניי גריימס, קריסטן בל, אן פאקין, אליסון ברי, מאריאל ג'אפי, מארלי שלטון ועוד.
הציפיה בסרט הרביעי הוא כמובן להפתעות, לחריגות לא צפויות מסט הציפיות המקובע שלנו, אותו אוהבים כל כך קרייבן ווויליאמסון להזכיר בסרט. האם זה אומר שהגיבורים המקוריים יהיו הקורבנות הפעם? זו הציפייה הסטנדרטית. והיו סמוכים ובטוחים כי כל שורה בסרט נועדה להיות סוג של הטעייה, ולייצר ציפיה מנוגדת. כמות הרמזים ששתולים בסרט שמצביעים על דמות כזו או אחרת כעל רוצחת פוטנציאלית היא עצומה, והיא הופכת את הסרט למשחק ניחושים מבדר ביותר.
הסיקוול הרביעי הכי טוב שנעשה
אחד האלמנטים הנוספים שתמיד הפכו את הסדרה לעליונה על סדרות מקבילות, הוא הסלאפסטיקיות של המאבקים עם הרוצח. גוסטפייס, בלי קשר למי בדיוק מאכלס את התחפושת, הוא לא מסוג הרוצחים שהולכים בהליכה איטית לכיוון הקורבנות שלהם עם סכין מונפת. גוסטפייס תמיד מתקיף כמו בן אדם, וכבן אדם אפשר גם להתגונן ממנו, כפי שהדמויות עושות לא פעם. סצנות הרצח בסרטים הקודמים, כמו גם הפעם, כוללות לא פעם מרדפים משעשעים, נפילות כואבות, מכות לא נעימות, שיוצרות תחושה משעשעת וריאליסטית - ריאליזם שמתפוגג, כמובן, כשכמות הדם המוגזמת מתחילה להשפריץ.
החדשות הטובות הן שקרייבן ווויליאמסון חתומים על עוד שני סרטים, ושהסרט הנוכחי אמור להיות למעשה הראשון בטרילוגיה חדשה. האם אנחנו עומדים להיות עדים להיסטוריה קולנועית - שישה סרטים באותו הפרנצ'ייז שמבויימים על ידי אותו הבמאי, ונכתבו על ידי אותו התסריטאי (וויליאמסון לא כתב את "צעקה 2" אבל התסריטאי התבסס על הערות שלו)? נקווה שכן, כי כרגע נראה שלצמד עדיין לא נמאס, וכי יש להם לא מעט רעיונות קונסטרוקטיביים להמשך הדרך. "צעקה 4" הוא אולי הסיקוול הרביעי הכי טוב שנעשה, ובלי קשר למחמאה המפוקפקת הזו, הוא פשוט בידור מעולה.
