מתיה אמרליק: "לביים סרטים זה החיים שלי"

"לביים סרטים זה החיים שלי" מסביר מתיה אמרליק, שמוכר לרובנו דווקא מתפקידי המשחק שלו בסרטים כמו "הפרפר ופעמון הצלילה", "מינכן", או "קוונטום של נחמה", במסיבת עיתונאים שנערכה היום בהשתתפותו, במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי השמיני שמתקיים בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ. "המשחק נתן לי הזדמנות לראות איך עובדים במאים אחרים, וגם לגלות בעצמי את האומץ לצלול לתוך סצנות, אבל כשאני קם בבוקר אני חושב על הסרטים שאני רוצה לביים, אני לא חושב על משחק".

אמרליק, שמגיע לפסטיבל עם סרטו האחרון, "סיבוב הופעות", נהנה מעניין מחודש בעבודתו כבמאי בשנה האחרונה, לאחר זכייתו המפתיעה בפרס הבימוי של פסטיבל קאן. לפסטיבל הוא מגיע בחברת שתי מפיקות הסרט, יעל פוגיאל הישראלית, ולטיסיה גונזלס, ששיתפו פעולה עם אמרליק גם בסרטו הקודם. "למעשה' הסיבה העיקרית לקיומו של הסרט החדש היא שאחרי הסרט הקודם פשוט רצינו לבלות עוד זמן ביחד" צוחק אמרליק.

"הנדיבות של לעלות לבמה ולא לפחד להראות מגוחך טיפוסית לאמריקנים"

"סיבוב הופעות" עוקב אחר להקת ניאו בורלסק אמריקנית שמופיעה צרפת. הניאו בורלסק הוא סגנון הופעה שנוצר בשנות השמונים ומשלב מסורות של סטריפטיז, קברט, מחול ופרפורמנס ארט לכדי שעטנז צבעוני וסקסי, ונועד להצחיק ולבדר, לא פחות מאשר לשלהב את החושים. אבל מי שכבר מזמין כרטיסים במחשבה שקיימת כאן הזדמנות לבהות בקצת דדיים רוטטים באצטלה אינטלקטואלית, לא בהכרח יבוא על סיפוקו. הרקדניות המופיעות בסרט, אותן מצא אמרליק לאחר חיפושים בפסטיבלי נישה כמו "אקזוטיק וורלד" או "טיזורמה", לא בהכרח תואמות את הסטריאוטיפ המקובל של החשפנית דקת הגוו, הצעירה והמפתה. למעשה חלקן הן דווקא נשים עבות בשר, עגלגלות ולא צעירות, שלא מהססות להופיע גם עם החוטיני הדקיק ביותר, ומאמינות שהמשפט "הגודל לא קובע" תקף לגבי שני המינים.

"יש משהו בניאו בורלסק שמאוד טיפוסי לרוח האמריקנית" מסביר אמרליק, שאף מככב בסרט בתפקיד האמרגן של מסע ההופעות, ובחליפת קורדרוי חומה, נעלי זמש תואמות, אוחז סיגריה כבויה, נראה מתאים לתפקיד כמו כפפה ליד, "משהו שבארצות אחרות אף אחד לא מצליח לחקות. הנדיבות של לעלות לבמה ולא לפחד להראות מגוחך, זה מאוד טיפוסי לאמריקנים. צריך הרבה הומור בשביל זה, ואני לא בטוח שבצרפת אנחנו מסוגלים לזה. יש רגע בחיים בו אתה לא בן 20 יותר, היו לך חלומות והם לא התגשמו, אתה נטול שאפתנות, אתה לא רוצה להיות מפורסם. כשהן רוקדות הן עושות את זה בצורה כל כך חופשיה ונדיבה וטהורה. אין לזה שום קשר לרצון להיות מפורסמת או יפה. יש להן משהו עמוק יותר".

"הרקדניות מדגימות שכל גוף הוא אפשרי ולגיטימי"

בסרט, שכבר הושווה על ידי לא מעט מבקרים לסרטיו של ג'ון קסווטאס, מייצר אמרליק תחושת מציאות חזקה באופן יוצא דופן, כמעט דוקומנטרית, אבל מסביר שהדרך להגיע לכך היא דווקא תסריט מהודק, ולא אימפרוביזציה חופשית. "אחת השאלות שהתמודדנו אתן היתה איך ללכוד את האנרגיה של ההופעות החיות. אם היינו משלמים לניצבים היינו יכולים לגייס שישים או חמישים ניצבים לכל היותר, והיינו נאלצים להעביר אותם מצד אחד של הבמה לצד השני על מנת לגרום לאולם להראות מלא. זה היה יוצא משעמם וחסר אנרגיה. אז החלטנו לצאת לסיבוב הופעות אמיתי. הצענו לאנשים הופעה חינם. הסברנו להם שזה למטרות סרט. אף פעם לא ידענו אם יבואו הרבה אנשים או מעט, ואם הם יאהבו את ההופעה או לא. אבל מלבד זה הסרט היה כתוב כולו, וזה דווקא עזר לנו לייצר את תחושת המציאות שחיפשנו".

כשנשאל לגבי החשיבות של אמירה פוליטית במסגרת יצירה אמנותית, הסביר אמרליק כי לדעתו האמירה הפוליטית אפקטיבית הרבה יותר כשהיא אינה צעקנית ומיליטנטית, אלא מוסווית מתחת לפני השטח, והדגיש כי למרות החזות ההומוריסטית, המופעים של הרקדניות המופיעות בסרט מכילים גם הם אמירות רלוונטיות: "למה אנחנו מצייתים לתכתיבים? למה אנחנו במרדף מתמיד אחרי הגוף המושלם? גם נשים וגם גברים. הרקדניות בסרט מצאו דרך לייצר אמירה דרך הגוף ולא דרך המילים. הן מדגימות שכל גוף הוא אפשרי ולגיטימי".