השוודה עצמית • איך "הנערה שבעטה בקן צרעות"?

בזמן שהרימייק האמריקני של "הנערה עם קעקוע הדרקון" אותו מביים דיויד פינצ'ר נמצא בשלבי הפקה מתקדמים, מגיע אלינו באיחור מאוד לא אופנתי ההמשכון השלישי בסדרת האדפטציות הקולנועיות השבדיות לטרילוגיית המילניום של סטיג לארסן, שיצא בשבדיה כבר ב-2009. כדרכם של המשכונים שלישיים הוא החלש בסדרה, אבל גם בו ניתן למצוא נקודות אור ספורות, וכמה רגעים שמזכירים לנו שגם בתחום סרטי הז'אנר יש להוליווד דבר או שניים ללמוד מהקולנוע האירופאי.

הסרט מתחיל בדיוק בנקודה שבה "הנערה ששיחקה באש" הסתיים. ליסבת' סלאנדר, בגילומה של נומי ראפאס המופלאה, מתאוששת מפצעיה בזמן שהיא מחכה למשפט שיקבע האם ההתקפה האלימה שלה על אביה בסיום הסרט הקודם תקוטלג כניסיון רצח או כהגנה עצמית. במקביל מתרוצץ מיקל בלומקוויסט (מייקל ניקוויסט) ברחבי שטוקהולם בניסיון למצוא ראיות שיוכיחו את חפותה של סלנדר. אבל ארגון הפשע העוצמתי ברשותו עמד אביה של סלנדר לא עומד בצד ועושה כל שביכולתו על מנת להסתיר ראיות, גם כשהדרך היחידה להסתיר אותן היא רצח.

בחזרה לפלטפורמות ולעור השחור

כזכור הפכה סלאנדר, שבסרט הראשון נראתה כמו פרי אהבתם של מרילין מנסון ואיגי פופ, לסוג של צפונית עשירה בסיום הסרט הראשון, ושמרה על חזות סולידית למדי גם בסרט השני. בסרט זה, כפי שניתן לראות כבר בפוסטר, היא משלימה מעגל וחוזרת לניטים, לפלטפורמות ולעור השחור, כשהפעם היא מגדילה ראש (תרתי משמע) עם מוהיקן תואם. למעשה ניתן להתייחס לטרילוגיה כולה כאל מסלול אותו עוברת סלאנדר בניסיון להיטמע בחברה שמסביבה, משימה עליה היא מוותרת לאחר שהיא מגלה כי כל החשדות שלה לגבי החברה המסואבת בה היא חיה מתאמתים.

סלאנדר היא הקורבן הנשי המושלם. הסרט השלישי בסדרה מוקדש כמעט לחלוטין לסיפור חייה, ולדרך החתחתים אותה היא עברה, בעקבותיה היא הפכה לייצור האנטי סוציאלי המסוגר, השתקן והאלים שכולנו מכירים ואוהבים. אבל החינניות והמקוריות שהיתה בסרט הראשון לדמותה - קורבן אונס והתעללות שמסרבת בתוקף להתנהג כמו קורבן - קצת מעייפים בסרט השלישי. הבנו את הנקודה, כך שבכל הדגשה נוספת הסרט למעשה חוזר על מה שעשו קודמיו. רסיסי האינפורמציה שקיבלנו בסרטים הקודמים לגבי ההיסטוריה הפרטית של סלאנדר מתגלים כמספקים לחלוטין, ולמעשה הסרט מספר לנו דברים שניחשנו כבר בעצמנו. למרות שעדיין כיף לראות את ראפאס בעבודה, אין בדמותה של סלאנדר את האפקט המפתיע שהיה לה בסרטים הקודמים.

ריאליזם שמכה בעוצמה לא צפויה

מכיוון שגם סיפור הקונספירציה הממשלתית שנחשפת לאיטה אינו מקורי או מעניין במיוחד, מה שנשאר זה השפה הקולנועית, אבל דווקא כאן יש לא מעט אלמנטים להיאחז בהם וליהנות מהם. על פניו מדובר בשפה פשוטה, כמעט טלוויזיונית, אבל דווקא בגלל הצניעות הזו הריאליזם אליו מגיע הסרט מדי פעם מכה בצופה בעוצמה לא צפויה. אין הרבה סצנות פעולה, אבל כשהן מגיעות הן מרשימות, ולמרות שהאיפוק השבדי קצת מעיק קשה שלא לשים לב למשחק המצוין. ביחס לסרטים האמריקנים אין ספק שמאוד מרענן לראות סרט שלא קופץ מעל הפופיק ומשתמש בטונים קצת פחות היסטריים. זו אחת הסיבות המרכזיות בעטיין מעניין יהיה לראות את הרימייק של פינצ'ר - כיצד יתמודד במאי אמריקני עם יצירה שמגיעה מתוך תרבות שונה כל כך מהתרבות האמריקנית? האם הוא יצליח לגייס את העדינות הנדרשת על מנת לייצר אפקט רגשי חזק כמו זה שקיים בסרט הראשון, ושקמצוץ ממנו נמצא גם בסרט השלישי?

מצד שני, אין להכחיש שהעלילה של שלישיית הסרטיםספרים מתאימה מאוד לאמריקה. למרות שאין לה כוחות על, היכולות של סלאנדר - האקרית, אתלטית, לוחמת - הופכות אותה לסוג של גיבורת על ללא תחפושת. והסיפור על ארגון הפשע שפועל עוד מתקופת הנאצים בתוך הממשלה השבדית נשמע כמו משהו שיכול להשתלב מצויין בהמשכון הבא של "אקס-מן". בסופו של דבר טרילוגיית המילניום היא סיפורי קומיקס למבוגרים, סרט אקשן לילדים גדולים. וביחד עם הרימייק שיצא לא מזמן לסרט הערפדים "Let Me In", יכול להיות שאנחנו עדים לפתיחתו של טרנד שבדי חדש בקולנוע האמריקני. קשה לחשוב על משהו שהקולנוע האמריקני יותר צריך.