הקושי עשה את שלו • איך "קשה על הבוקר"?

"קשה על הבוקר" היא דרמה קומית העוסקת במפיקה צעירה של תוכנית בוקר כושלת שצריכה להתמודד עם מגיש חדשות זקן שרוטן כל הזמן. איך זה נשמע? ככה ככה? סרט לשבת אחר הצהריים, בה אין משהו ספציפי לעשות ואתם עדיין דוחים את המחשבה שיום ראשון מחר? קומדיה שנצחק בה פעם אחת - אולי בחמש הדקות הראשונות, ומשם נאלץ ללעוס בדיחות בינוניות ושוב ידחפו רומנטיקה לא קשורה כדי שיהיה משהו להזדהות איתו? משהו עם שחקנים מוכשרים שאין להם שום דבר מעניין, שלא לדבר על חדש, לעשות עם התסריט הדלוח והבימוי חסר המעוף שהוגש להם? בואנ'ה, יש לכם חושים חדים.

בסך הכל, הביקורת הזאת הולכת להיות קטילה פושרת. זה אומר שהסרט הוא לא גרוע ממש, אבל לא באמת שווה את הזמן שלכם. בטוח לא שווה כרטיס לקולנוע, אבל אם אתם נוחתים עליו בכבלים בעוד שנה אז זו דרך סבירה להעביר את הערב. אתם לא תסבלו, לא תזכרו שום פרט ספציפי מהעלילה ותמשיכו בחייכם מיד אחרי כאילו לא קרה דבר.

מחטיא את קהל היעד עוד בשלב השיווק

נתחיל בתרגום העברי לשם הסבבה דווקא, "Morning Glory". הביטוי האנגלי הוא גם שם נפוץ למשפחה של צמחים, וגם כינוי לתופעה שקורית למרבית הגברים בגילאים מסויימים כשהם מתעוררים: יש להם זיקפה. כך שמבחינת המשמעות המתרגם האמיץ הצליח לקלוע, אבל בכל זאת משהו אבד. הפער האופן שבו הכותרת באנגלית רומז שהמפיקה הצעירה שלנו (רייצ'ל מק'אדאמס, מיד נפנה אליה) הולכת לקבל את זה מכל הכיוונים אבל בכל זאת שומרת על חן וכבוד עצמי, לבין "קשה על הבוקר", נצר גאה נוסף לתרגומים לא נוחים על הלשון שמפיצי הסרטים בארץ נהנים לנפק ("חרמן על הזמן" הוא קלאסיקה כמובן. "איזו מין שוטרת" הוא אח גאה, אולי אולי אחות גאה, לשניים האחרונים. אשמח לדוגמאות משעשעות נוספות). אבל מילא זה, פעמים רבות השם והמשמעות שלהם אובדת בתרגום ("אבודים בטוקיו"), במקרה שלפנינו איש השיווק העשוי ללא חת מחטיא את קהל היעד שלו: "קשה על הבוקר" הוא שם גס שפונה לנערים מתבגרים, כאלה ששמות כמו "חתיכה דוקרנית" או "שוטרת אינטימית" עשויים למשוך אותם אל בתי הקולנוע. "Morning Glory" הוא סרט לגדולים יחסית, כאלה שעוד שזוכרים את האריסון פורד בתור שחקן כריזמטי ואף חתיך.

אבל בסרט הזה האריסון לא מצליף בשוט או מנופף בחרב לייזר. הוא לא בורח מטומי לי ג'ונס, לא רודף אחרי אנדרואידים ולא שולח את מרטין שין לתקוע כדור עופרת בראשו של מארלון בראנדו. בסרט הזה האריסון פורד הוא מישהו שהיה. שהאריסון משחק אדם אשר היה נושא לשיחה ואינו עוד, מישהו אשר בעבר היה במרכז העניינים ואילו היום אינו מתקבל בשוליים, גבר אשר עצם איזכור שמו גורם לילדים צעירים להגיד "מי?" ואז לפלבל עיניהם בשעמום ובבוז כלפיך, איש זקן ולא מעודכן שכמוך. פורד מגלם את דמותו של מייק, מגיש חדשות בעל עבר מהולל במהדורה המרכזית של הרשת אשר מנסה לבלות את השנים האחרונות של החוזה שלו בלי להתבזות יותר מדי.

הכשרון של השחקנים מציל את הסרט

רצונותיו מתנגשים עם אלו של רייצ'ל מק'אדאמס, המגלמת את דמותה של המפיקה בקי אשר בדיוק חטפה כפולה: גם פיטרו אותה מהעבודה בתוכנית בוקר מקומית וגם החבר שלה עזב אותה בנסיבות טיפשיות. אחרי חיפוש ארוך היא איכשהו מצליחה להשיג את העבודה בתוכנית הבוקר של הרשת הגדולה, והיא חייבת להוכיח את עצמה הכי הרבה שיש כי לא ברור אם היא תוכל למצוא עבודה אחרת אי פעם בעתיד. היא בדיוק צריכה מגיש שיתפקד לצד דיאן קיטון, ומייק המזדקן, מושא הערצה של בקי מילדות, בדיוק פנוי. מייק לא מעוניין במשרה כי הוא מגיש חדשות רציני ותוכניות בוקר הן דרעק, אבל הוא חייב לקחת אותה בגלל החוזה עם הרשת ומכאן הסיפור צפוי צפוי צפוי.

זה מצד אחד. מצד שני, רייצ'ל מק'אדאמס היא בחורה נאה ואנרגטית שעושה גם רושם של מישהי אינטליגנטית. התפקיד הראשי בסרט הוא שלה והיא נושאת אותו בחן. בכלל, הקאסט מצויין ברובו, וכולל הופעות משעשעות מצד ג'ף גולדבלום, דיאן קיטון המצויינת וגם מצד האריסון פורד, שלמרות שדמותו היא לא מהמרתקות הוא נותר שחקן מנוסה שלגמרי יודע מה הוא עושה. הכשרון של השחקנים האלו, ובעיקר של מק'אדאמס, הוא מה שמציל את הסרט וגורם לו להיות ראוי לצריכה בשבת אחה"צ עם האנגאובר קל.