פחדנון בחדרון • מה חשבנו על "צ'אט רום"?

בשנת 2002 הפך "הצלצול", רימייק אמריקני של הבמאי גור ורבינסקי ("שודדי הקריביים") לסרט אימה יפני שנעשה ארבע שנים קודם לכם, לקלאסיקה מידית, כשהצליח ללכוד ולזקק את אחד הפחדים העמוקים ביותר של כולנו - פלישה של הדימויים המופיעים על מסך הטלוויזיה לעולם האמיתי.

למרות שסרטו של ורבינסקי ידוע כאחד המקרים היחידים בהיסטוריה בהם רימייק עלה על המקור, במאי הסרט המקורי, הידאו נקאטה, רכב על גלי ההצלחה של "הצלצול" האמריקני אל המערב ועשה קריירה. סרטו האמריקני הראשון והמוכר ביותר היה "הצלצול 2",  רימייק לסיקוול שהוא עצמו ביים ביפן, שהיה הצלחה מסחרית בעולם כולו.

גדול ביפן

אבל נקאטה לא הצליח להפוך לבמאי אמריקני מצליח, ואת סרטו המשמעותי ביותר מאז הצלצול, "מים אפלים", הוא ביים ביפן. גם לסרט זה נעשה רימייק, בכיכובה של ג'ניפר קונלי, אבל המפיקים האמריקנים לא ביקשו מנקאטה לייצר עבורם את הגרסה האמריקנית, ושכרו במקום זאת את שירותיו של וולטר סאלס ("יומני האופנוע"). נקאטה המשיך לעבוד, גם ביפן וגם במערב, אבל סרטיו לא הכו גלים.

ועכשיו, חוזר נקאטה לכותרות עם סרט בריטי חדש, בו הוא ממשיך לעסוק בנושא שהעסיק אותו ב "הצלצול" - הפחד הבלתי נשלט של כולנו מאמצעי התקשורת, כשהפעם הוא נטפל לכלי התקשורת המדובר ביותר של התקופה, הלא היא רשת האינטרנט. אבל למרות הציפיות הגבוהות לשחזור היכולות אותן הפגין נקאטה ב"הצלצול", הסרט החדש מאכזב. שלא כמו ב"הצלצול", שהתבסס על תסריט מבריק של הירושי טקאהאשי, הפעם מתבסס נקאטה על מחזה דלוח למדי של אנדה וולש (תסריטאי "רעב"), והתוצאה אפקטיבית הרבה פחות. גם הבחירה הז'אנרית של נקאטה, שהעדיף הפעם את דרמת המתח על פני האימה בה הוא מצטיין, תמוהה ולא קונסטרוקטיבית.

היו זמנים באינטרנט

כפי שנרמז בשמו, הסרט עוסק בהווי חדרי הצ'אט, אותם חדרי שיחה וירטואליים ומפולחים שמאכלסים את הרשת. כבר בבחירת הנושא קיים אנאכרוניזם קל - אולי בשנת 2005, השנה בה נכתב המחזה המקורי, היו חדרי הצ'אט נושא שיחה אופנתי, אבל בעידן הרשתות החברתיות והבלוגוספירה של היום, ההילה סביב המונח קצת התפוגגה. מן הראוי היה לעדכן את המחזה לתקופה הנוכחית ולקרוא לו "הרשת החברתית", או משהו כזה.

ובכל זאת, הצ'אט רום נותר צ'אט רום, ובצ'אט רום הספציפי בו עוסק הסרט מתגודדת קבוצה של בני נוער מבולבלים על מנת לקבל חיזוקים חיוביים וללהג. הבעיה - את הצ'אט רום מנהל בחור בשם וויל, סוג של סוציופאט כריזמטי, שנהנה להביט בקליפים של בני נוער מתאבדים אותם הוא מוצא ברשת. הסרט עוקב אחר הדרך בה מצליח וויל להשתלט על מוחם הרך של שותפיו לחדר, ולהכפיף אותם לרצונותיו המפוקפקים.

שילוב בין טווין פיקס לבית זונות

מכיוון שלהראות שורות טקסט רצות על מסך המחשב זה לא קולנועי במיוחד, מיוצגים חדרי הצ'אט בסרט באופן ויזואלי. הצ'אט רום הוא חדר של ממש עם מעגל כיסאות והצ'אט הוא שיחה אמיתית בין השחקנים שמסתובבים בחדר. אל החדר מגיעים דרך מסדרון שמייצג את הרשת כולה, שמחבר בין החדר לבין החדרים השכנים. האינטרנט, כפי שנקאטה מעצב אותה, נראית כמו שילוב של הלשכה השחורה מ"טווין פיקס" לבית זונות מתפורר - מסדרונות מתקלפים עם שורות של נורות מעליהם, בהם מסתובבים מגוון טיפוסים מפוקפקים ומציעים אחד לשני הצעות מגונות. וכן, זה פשטני כמו שזה נשמע.

המחשת הפנטזיה של הורים היסטריים

הדידקטיות המביכה של הסרט ממשיכה גם בדיאלוגים חסרי היגיון. הסרט מזלזל בבני הנוער בהם הוא מתעסק ומנסה להציל אותם באותו הזמן. הפחד של הורים שמרנים מבני הנוער שהם מגדלים מתגלה כאן במלוא הדרו. הסרט הוא למעשה המחשה מפורטת של הפנטזיה המשונה של הורים מודאגים לגבי האינטרנט - מקום מזוהם של סליז וסטיות מיניות שאם הילדים שלהם יבלו בו יותר מדי זמן הם יתאבדו. אם הפנטזיה הזו היתה רק לובשת צורה מינית יותר אולי היה לסרט ערך קאמפי, אבל גם הישועה הזו נחסמת על ידי הרצינות התהומית בה הסרט מתייחס לעצמו.

כנראה שנקאטה הוא מסוג הבמאים שמסוגלים לא להרוס תסריט טוב שנופל לידיים שלהם, אבל לא מסוגלים להרבה יותר מזה. מה גם שהכישרון המרכזי של נקאטה - יצירת אוירה מאיימת ומקפיאת דם, לא בא לידי ביטוי בסרט הזה, וחבל. טוב יעשה נקאטה אם הוא יחפש תסריט שקצת יותר מתאים לכישורים שלו. רימייק אמריקני ל"הצלצול 3", מישהו?