בגבולות הסביר • מה חשבנו על "ללא גבולות"?

באחד הרגעים המשעשעים יותר בסרט "ללא גבולות" מבקש גיבור הסרט, המגולם על ידי ברדלי קופר, משני שומרי ראש, לא ללבוש חליפות בצבעים זהים. "אתם לא בסרט 'מטריקס'" הוא מסביר להם בחיוך. ואכן ההשוואה העצמית של הסרט לקלאסיקה של האחים וושבסקי מבוססת למדי. בשני הסרטים הגיבורים נוטלים גלולות שמשנות את חייהם לנצח, בשניהם השינוי קשור ביכולות מוגברות, ושניהם מבוססים על רעיון עלילתי שכל אחד מאתנו חשב עליו לא פעם. אבל למרות היומרה, ולמרות שהוא סרט לא רע בכלל, "ללא גבולות" לא עומד להפוך לתופעה תרבותית בסדר גודל של "מטריקס". שלא כמו "מטריקס", "ללא גבולות" לא מצליח למצות את הרעיון המוצלח עליו הוא מבוסס, ונותר בגדר ממתק חביב לעיניים ולמוח. הישג לא מבוטל בכלל, אבל ללא הערך המוסף שיהפוך אותו ליותר מסכום חלקיו.

קופר משחק בסרט את אדי מורה, סופר כושל שתקוע בבלוק יצירתי אינסופי. מורה גר בדירה קטנה ומסריחה, זוגתו (אייבי קורניש) עוזבת אותו בגלל חוסר ההתקדמות של חייו, והזיפים הנצחיים בשילוב עם השיער הארוך והשמנוני גורמים לו להראות כמו הומלס. כל הגורמים הללו בשילוב עם הנטייה שלו להתחיל לשתות כבר בצהריים, הופכים את חייו ללופ אינסופי ממנו הוא לא מצליח להיחלץ.

נפל לסם

אבל הכל משתנה כשגיסו לשעבר (הקשר חסר הטעם ביותר שאדם יכול לקיים, מתבדח מורה בווייס אובר שמלווה את הסרט) מציע לו לנסות סם חדש בשם אן זי טי, שמאפשר למי שנוטל אותו לנצל מאה אחוז מכוחו המנטלי, במקום את ה-20% הסטנדרטיים. תחת השפעת האן זי טי מורה מסדר את ביתו, שוכב עם בעלת הבית שלו, ומסיים את הספר שלו בן לילה. הבעיה היחידה היא שכשההשפעה נגמרת מורה הישן והלא מוצלח חוזר, ואתו השימוש המוגבל במוח וחוסר היכולת להתקדם בחיים.

מורה מבין כי הוא זקוק לאספקה בלתי מוגבלת של אן זי טי אם הוא מעוניין לחלץ את עצמו מקיומו חסר התוחלת, ומתחיל במירוץ אינסופי במטרה לשמור על עצמו תחת ההשפעה. יכולותיו המנטליות המשופרות הופכות אותו למצליחן, מחזירות את נערתו לצידו ומאפשרות לו לחיות את החיים שהוא תמיד רצה. הסופר הכושל הופך לברוקר מצליח שמחוזר אפילו על ידי איל ההון הגדול מכולם, קארל ואן לון (רוברט דה נירו). אבל האם הוא חכם מספיק כדי להתחמק מהסכנות האורבות לו? תופעות הלוואי ההרסניות של הפסקת השימוש באן זי טי, כמו גם משתמשים מקבילים בסם המסוכן, הופכות את דרכו של מורה לפסגה למאבק לא פשוט בכלל.

איפה מערכות היחסים?

ברדלי קופר נושא על כתפיו בחן רב את תפקידו של מורה, שדורש ממנו לעבור שינויים מפליגים במראהו ואופיו, מבוהמייני מוזנח ליאפי מצוחצח, מבלי ליצור תחושה מאולצת. גם ברגעי הלחץ והאקשן, קופר מצליח להרשים בתגובותיו הריאליסטיות. התחושה הנוצרת מהופעתו היא כי הוא מצליח לשחזר במדוייק את הדרך בה כל אחד היה מגיב לסיטואציות הקיצוניות אליהן הוא נקלע.

הבעיה היא שזה קצת מרגיש כאילו קופר לבד בסרט. לא קורניש, לא דה נירו, ולא אף אחת מדמויות המשנה, לא מצליחים ללכוד את תשומת הלב. התוצאה היא סרט שקצת קצר בדרמה. מערכות היחסים המשמעותיות היחידות הן בין גברים שמנסים לגנוב אחד מהשני סמים, וזה מותיר את הצופה בסוג של לימבו רגשי. גם העובדה שלגיבור אין ממש משפחה או חברים לא עוזרת.

כל הטריקים שיש בספר

מה שמפצה על כך זה הבימוי הדינמי של ניל בורגר ("אמן האשליות"). בורגר משתמש בכל טריק שיש בספר, פלוס אחד או שניים שהוא המציא בעצמו, על מנת לשחזר על המסך את חוויית התפיסה המועצמת של מורה. אותיות נופלות מהשמיים, טבלאות מתמטיות מופיעות על התקרה, פרטי אינפורמציה שהיו חבויים עמוק בתוך הזיכרון של מורה מופיעים על המסך ונגררים לתוך מוחו. מרשימים במיוחד כמה שוטים של זום אין אינסופי שמופיעים מדי פעם, כאשר המוזיקה האלקטרונית של פול לאונרד מורגן משלימה את האפקט הסוחף של הסרט.

על סופו של הסרט עדיף לא לדבר. גם כדי לא לספיילר וגם כי הוא החלק הכי חלש בו. אפשר לסכם את הנושא ולהגיד שהסרט לא נגמר, הוא מפסיק באופן פתאומי בצורה לא מספקת וללא פיתרון של ממש. נדמה כאילו גם לתסריטאית לסלי דיקסון, וגם לבמאי, נגמר הסטאש של האן זי טי קצת לפני סיום הסרט. אבל אין להכחיש שרובו של הסרט מהנה למדי, וכי בסופו של דבר, למרות כמה מגרעות מינוריות, מדובר בבידור טוב. לא משנה עולמות, ולא מגדיר מחדש תפיסות מציאות, וממש לא "מטריקס", אבל בהחלט מעביר שעתיים בכיף.