מסיבת רווקים • מה חשבנו על "רווקים לשבוע"?

משהו קרה לאחים פארלי בשנים האחרונות. צמד במאי הקומדיות האמריקנים שהיו אחראים בעבר לכמה מהיציאות היותר קיצוניות ומופרכות של הז'אנר, החל מ"טפשים בלי הפסקה", דרך "משתגעים על מרי", וכלה ב"אני עצמי ואיירין", איבדו את מגע הקסם שלהם. בסרטיהם האחרונים, "אשת החלומות" בכיכובו של בן סטילר משנת 2007 ו"רווקים לשבוע" החדש, אין יותר בדיחות על חשבון אנשים הסובלים ממוגבלויות, אין יותר היעדר פוליטיקלי קורקטיות מרענן, וכמעט ואין למצוא את בדיחות הנקבים ואת ההשפרצות חסרות האחריות של הפרשות למיניהן, שמילאו את הסרטים שפרסמו אותם (אם דגש על המילה כמעט). האם יכול להיות שהילדים הרעים של עולם הקומדיה האמריקני התבגרו?

בסרטים הישנים של האחים הפארלי היתה תמיד אוירה הזויה משהו, ותחושה של חתרנות קלה. מי שהיה מאבד את הריכוז לרגע בזמן שהוא בוהה בפוני המזדקר של קמרון דיאז לאחר שהיא מרחה "ג'ל" לבן ובלתי מזוהה על שיערה, או בג'ים קארי שנמחץ על הספה לצד שלושה גברים אפרו אמריקנים שמנים שאמורים להיות בניו, יכול היה לדמיין שהוא נכנס בטעות לסרט של ג'ון ווטרס, או אפילו טוד סולונדז. אבל בשנים האחרונות נדמה כי הפארלים איבדו את העניין שלהם בהומור שחור וביקורתי, הפסיקו להגניב לתוך המערכת ההוליוודית תכנים מפוקפקים, חדלו לנפנף בוולגריות המתריסה שלהם, והתמתנו בצורה ניכרת. הם עדיין מצליחים להצחיק מדי פעם, אבל אווירת הטירוף חסר הגבולות שאפיינה אותם פעם, כבר איננה.

רעיון מעולה, הביצוע פחות

על פניו, הרעיון הבסיסי עליו מבוסס הסרט "רווקים לשבוע" קונסטרוקטיבי ויכול בהחלט להוות בסיס לקומדיה מעולה. שני גברים נשואים (אוון וילסון וג'ייסון סודייקיס) מבלים את ימיהם בבהייה קומפולסיבית במחשופים ובג'ינסים ההדוקים של כל בחורה שנכנסת להם לפריים, כמו כל גבר ממוצע. כשנשותיהם (ג'נה פישר וכריסטינה אפלגייט בהתאמה) מתעייפות מההתנהגות הילדותית של בעליהן הן מחליטות לאפשר להם להוציא את החרמנות מהמערכת ונותנות להם שבוע חופש מהנישואין. הגברים המאושרים מתכוננים לשבוע של הוללות, בעוד הנשים נוסעות עם הילדים לחופשה מחוץ לעיר. אבל הפרמיס המבטיח מתפתח בצורה איטית ומאכזבת.

הסרט מתקדם כמו תוכנית ריאליטי בינונית. הימים עוברים אחד אחרי השני, מופרדים על ידי מוטיב מוזיקלי ששאול מ"חוק וסדר", כשכל יום הוא סוג של מבחן אומץ. הזמן ההולך ואוזל אמור להוסיף אלמנט של לחץ אבל המכשיר העלילתי הזה לא יוצר את האפקט הנדרש, ובמקום לייצר מתח שהולך וגובר מופתע הצופה שוב ושוב מכמות הימים שיש בשבוע שמרגיש אינסופי. הרווקות הפתאומית של הגברים הופכת לחוויה מתסכלת למדי כשהם מגלים כי לתפוס בחורות זה לא קל כמו שהם חושבים. במקביל הם עסוקים בהתחבטויות לגבי הלגיטימציה האמיתית שלהם לבגוד בנשותיהם. האם רק בגלל שהם קיבלו חופש הם חייבים לנצל אותו?  

געגועים ל"נשואים פלוס"

וילסון הוא שחקן שתמיד כיף לראות, אבל בסרט הזה הוא מנמיך את האש שלו כדי להיכנס לנעליו של איש משפחה מדוכא ומתוסכל עד כי לא נותר כמעט כלום מהקסם הבלתי מנוצח שלו. שמה של כריסטינה אפלגייט תמיד מעורר געגועים ל"נשואים פלוס", אבל בסרט הזה היא מאכזבת ומשעממת. גם ג'נה פישר לא מצליחה להרשים.

מי שכן מעירים את המסך קצת הם ג'ייסון סודייקיס, שמוכיח בסרט זה כי הוא ראוי לתפוס את מקומו בין הקומיקאים הגדולים. החנוניות האגרסיבית שלו שובה את הלב וקורעת מצחוק. גם סטיבן מרצ'נט מעולה, וריצ'רד ג'נקינס הוא ההפתעה הגדולה של הסרט בתפקיד אנטי טייפקאסט מדהים כחיית לילה וותיקה, סוג של פונזי לעניים. וחפשו את אליסיה מילנו שנותנת תפקיד קטן וחביב.

הסרט מצליח לעורר הזדהות בשורה של תובנות משעשעות על צורת המחשבה של גברים, אבל מצליח לעורר גם קצת תרעומת על הצורה הילדותית בה הוא מציג נשים. קשה שלא לגחך על הניגוד הבוטה בין עולמם הפרוע, המשעשע וה"מגניב" של הגברים לבין עולמם המשעמם של הנשים. הסרט כמו מחליף ז'אנר ברגע שהנשים מופיעות על המסך. למרות שבסופו של הן אלו שמנצלות כהלכה את שבוע החופש ומפלרטטות באינטנסיביות עם הגברים שסובבים אותן, עדיין ברור לצופה שהרבה יותר מעניין וכיף בעיר עם הגברים המצחיקים. בעולם של האחים פארלי, עדיף להיות גבר מתוסכל מינית על אשה מסופקת, ולא, זה לא נובע מחוצפה ומחוסר פוליטיקלי קורקטיות מבורך, אלא מחוסר מודעות עצמית קצת מביך.