פלישה, חצי פלישה • מה חשבנו על "קרב לוס אנג'לס"?

פלישת חוצנים היא ללא ספק אחד התרחישים בהם הקולנוע הכי אוהב לעסוק. נדמה כאילו הקהל מאוהב עד כדי כך בקונספט הביזארי של מתקפת עב"מים עוינת, עד כי הוא מוכן לאכול אותו שוב ושוב, כשכל מה שנדרש הוא לעדכן את אמצעי המבע במיטב החידושים הטכנולוגיים. בשנות השלושים היה זה אורסון וולס שהדהים את העולם בתסכית הרדיו המיתולוגי של "מלחמת העולמות" וגרם להמוני אנשים לטעות ולהאמין כי הם מקשיבים לשידור אמיתי המתעד מפגש עם אנשי מאדים, במה שהיה למעשה המוקומנטרי הראשון. בשנות התשעים היה זה רולנד אמריך שגרם לכולנו לאחוז בכיסאות בעודנו צופים ב"היום השלישי", סרט שנתפס אז כהמחשה ריאליסטית ביותר לסיטואציה המדוברת. עשור מאוחר יותר היה זה סטיבן שפילברג, וגרסתו הוא ל"מלחמת העולמות", שעדכן את הז'אנר.

והיום, בפתחו של עשור נוסף, מגיע עוד ניסיון להפיח חיים בחוויה הקולנועית המוכרת כל כך. על ידי הכלת טכניקת צילום קרבות היפר ריאליסטית, המבוססת על צילום כמו-דוקומנטרי במצלמת כתף רועדת, מנסה הבמאי ג'ונתן ליבסמן ("המנסרים מטקסס: ההתחלה") בסרטו "פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס", לייצר המחשה אפקטיבית יותר של מלחמה אינטרגלקטית. באופן מפתיע, למרות הקונספט המבטיח, הסרט, שעלה למסכים בסופ"ש האחרון, לא מספק את הסחורה. במקום סרט עוצר נשימה ומקפיץ לחץ דם, המוצר המדובר הוא סרט מלחמה בינוני, דידקטי, ולמעשה משעמם למדי.

חייזרים ללא גבולות

ארון אקהרט מגלם בסרט מפקד מחלקה שמחליט לפרוש מהמארינס לאחר ששני חיילים נהרגו תחת פיקודו באפגניסטן. ימים ספורים לפני פרישתו מתגלה כי מה שאובחן בהתחלה כמטר מטאוריטים לא צפוי הוא למעשה פלישה של עב"מים תוקפניים שהופכים את לוס אנג'לס, כמו גם בירות רבות ברחבי הגלובוס, לשדות קרב מדממים. החוצנים נלחמים בפצצות וברובים, כמונו, אבל נדמה כי הם קצת יותר טובים מאתנו בכל מה שהם עושים, ומאוד קשה לעצור אותם.

אקהרט מוביל קבוצה של חיילים למשימת חילוץ בתוך רחובות לוס אנג'לס ההרוסים. האם הם יספיקו לחזור בזמן לפני שכוחות האויר של ארצות הברית ינחיתו את מכת המחץ שאמורה לסיים את הקרב? זו השאלה אותה שואלים את עצמם חברי כיתת הלוחמים ההולכת וקטנה, בזמן שהם תוהים אם לעברו המפוקפק של מפקדם יש קשר לעובדה שהם נהרגים אחד אחד.

אין להכחיש שכשהחיילים נתקלים לראשונה בסיטואציית קרב פנים אל פנים עם אי טי ולהקתו זה מצמרר למדי, אבל די מהר נמאס הטריק, ומסתבר שמלבדו אין לסרט הזה שום דבר להציע. לא משחק, לא סיפור, לא סצנות מותחות ומורטות עצבים, לא חרדה, לא פחד, לא התרגשות, לא רומנטיקה ולא שום דבר מלבד סיסמאות פטריוטיות נבובות.  

חוסר אמינות מקומם

זה קצת מצחיק להגיד את זה, אבל הניגוד בין הריאליזם לכאורה של סגנון הצילום לבין העובדה שאין בסרט דם, אימג'ים קיצוניים, גופות מרוטשות ואף אחד מהתבלינים בהם נהוג לתבל סרטים מסוג זה על מנת ליצור תחושת מציאות, קצת מקומם. לא מדובר באבחנה צינית של צופה צמא דם, כי אם בחוסר היכרות של הבמאי עצמו עם הטכניקה אותה הוא מיישם. מצלמת הכתף הרועדת נותנת לבמאי קולנוע מנדט להראות מה שחיילים באמת רואים בקרב, וכשהבמאי לא מנצל אותה הוא יורה לעצמו ברגל. אין אף רגע בסרט בו הצופה מזועזע. אין זוועות, אפילו לא הזוועות אליהן אנו רגילים. מה הטעם לצלם במצלמת כתף אם אין שום דבר מעניין להראות?

מה שנשאר זה רצף סצנות פיצוצים חסרות שיניים, תסריט טיפשי למדי שנראה כמו גיבוב של רעיונות מסרטי ז'אנר קודמים וקבוצת חיילים שמתנהגים כאילו הם רובוטים שעברו שטיפת מוח במקום אנשים בשר ודם. המסרים הפרו- מלחמתיים של הסרט בוטים עד מביכים, ובחציו השני לא נותר לצופה אלא לפהק בתסכול. הסרט "מחוז 9",שתקציבו היה פחות מחצי מתקציב "פלישה עולמית", כמו גם "סקייליין", שתקציבו היה שישית מתקציב "פלישה עולמית", הצליחו שניהם לייצר תחושת מציאות חזקה יותר; להפחיד, לשעשע, ולרגש, הרבה יותר מסרטו המתוקצב של ליבסמן.

מי שבאמת זקוק למנת החוצנים השנתית שלו, מוזמן לקחת אחד מהם ב-DVD לצפיה חוזרת, ולהימנע מהתוספת הדלוחה הנוכחית לז'אנר.