טפטוף • מה חשבנו על "מבול"?

צריך להוריד את הכובע בפני מיכאל מושונוב. לאחר שבשנה האחרונה הוא הופיע על המסכים בשני תפקידים של צעירים לא תפקודיים, האחד בסרט "בנא", שם הוא גילם צעיר מעורער בנפשו, והשני בסרט החדש "מבול", בו הוא מגלם נער אוטיסט, אפשר בהחלט להגיד שהוא הקדוש המעונה של תעשיית הקולנוע הישראלית. מושונוב בילה את השנה האחרונה בהתעוותויות, פרצי עצבים, התקפים אלימים ובהייה בחלל, כשהוא נאבק בשתי ידיים בכתיבה בינונית, הדרכת שחקנים בעייתית, ושאר רעות חולות של התעשייה הישראלית.

ב"בנא", שהיה סרט לא רע, התפקיד שלו היה בעייתי וקצת מביך. ב"מבול", סרט מהוקצע הרבה יותר אבל מעניין הרבה פחות, הוא עשה תפקיד פשוט יותר בצורה טובה יותר, וזכה בפרס שחקן המשנה בפסטיבל חיפה. הנטייה של שופטי פסטיבלים לצ'פר על תפקידים הכוללים התמודדות עם מוגבלויות (ע"ע קולין פירת' ב"נאום המלך") תמיד נראית לא מוצדקת. האם יש דרך קלה וזולה יותר לגרום להזדהות? בשני הסרטים היה נדמה כי מושונוב כלוא בתפקידים טכניים שמבוססים על חיקוי ולא מאפשרים ביטוי אמיתי כשחקן, וכי למעשה כל שחקן אחר היה יכול להחליף אותו וזה לא באמת היה משנה שום דבר.

מסחטת רגשות

קשה שלא להתקומם על הדרך בה הסרט "מבול" עושה שימוש באוטיזם כמסחטה רגשית. בעיקר לאחר שבימים אלו ממש מוקרנת בערוץ 2 הסדרה "פלפלים צהובים", שעוסקת גם היא באוטיזם, אבל ברגישות ועומק רבים יותר. לא היה רגע אחד בסרט "מבול" בו זכה הצופה לתובנה כלשהי לגבי התמודדות עם הטיפול בנער אוטיסט - וזה המינימום שמצופה מתסריטאי שעוסק בנושא. איך זה? מה קורה שם? מה עושים? מה מפתיע כשנמצאים זמן רב במחיצת נער אוטיסט? כל מה שקשור לנושא היה צפוי עד פיהוק, מה שיצר את התחושה כי מדובר בשבלונה, ולא בדמות אמיתית. אם נעשה תחקיר של ממש בנושא לקראת כתיבת הסרט אז הוא לא ניכר. גיא נתיב, הבמאיתסריטאי, ונועה ברמן - הרצברג, התסריטאית, לא השכילו לזקק את הידע שיש להם או אין להם בנושא לכדי רגעי אמת וספציפיות בתסריט.

העלילה היא דרמה משפחתית בה נאלץ זוג הורים מושבניקים לקלוט את בנם האוטיסט בחזרה לביתם לאחר שהמוסד בו הוא שהה נסגר. האב, צחי גראד, הוא טייס ריסוס סטלן שאיבד את רישיון הטיס שלו לאחר שנתפס מעשן בעבודה. האם, רונית אלקבץ, היא גננת. בנם הצעיר, יוני, גיבור הסרט, הוא נער מחונן שמשתמש ביכולותיו על מנת לעשות קצת כסף מהצד בהכנת שיעורי הבית של חבריו לכיתה, בזמן שהוא מתכונן לבר מצווה שלו, ולהפטרה שלו - פרשת נוח.

המשחק בסרט טוב בסך הכל, וזו הסיבה שהרבה מהזמן הוא סרט מהנה למדי. אלקבץ מאופקת וטבעית וגראד כריזמטי וחביב. ההישג הגדול של הסרט הוא דמותו של יואב רטמן, האח הצעיר. מזמן לא נראה על מסכי הארץ גיבור כל כך מעניין. הוא לא חמוד והוא לא סימפטי, מה שהופך אותו מיידית לאחד הילדים המעניינים ביותר שנראו על המסכים בארץ. הוא יעיל, הוא שורד, והוא מתריס, כמו שילד שהתבגר מהר מדי צריך להיות. בכלל, כל הצעירים בסרט מצוינים. גם ליר קץ נותנת הופעה מקסימה כאינטרס רומנטי בהתהוות, ודקל עדין מופיע לתפקיד קטן ועוצמתי כבריון מאיים.

הנוסחה לא עובדת

אבל למרות יכולות הבימוי שבבירור קיימות כאן, הסרט לא מחזיק. אין לדמויות מספיק רקע ועומק על מנת לעורר הזדהות של ממש. החור הבעייתי ביותר בתסריט הוא למה בדיוק נותר הבן האוטיסט במוסד זמן רב כל כך, וחמור מכך, למה הגיעו ההורים לבקרו רק פעם בחצי שנה? הדמויות הנמצאות על המסך נראות כמו אנשים רגילים וטובים, אבל הסרט מלמד אותנו להתייחס אליהם כאל מבוגרים לא אחראים וילדותיים, מבלי להסביר למה הם כאלו, ומבלי להדגים זאת.

כשעובדים עם נוסחה, וכל ז'אנר הוא סוג של נוסחה, צריך להפיח חיים במרכיבים השונים שלה על מנת שהיא תעבוד. נדמה שב"מבול" הנוסחה עובדת באופן חלקי ביותר, וכי רק חלק קטן מהחלקים התמלא בתוכן הנדרש, בעוד החלקים האחרים נותרו רופסים וחסרי עומק. בסופו של דבר ההישגים של הסרט מתגמדים לעומת הבעייתיות שלו, ולמרות רגעים בודדים של קורת רוח, כיצירה שלמה הוא רחוק מלהיות מספק.