לא תודה • על "שמחתודהעודבבקשה"

יש שני סוגים של סרטי אינדי בעולם הקולנוע האמריקני. הסוג הראשון הוא סרטים קיצוניים ולא תקשורתיים שהוליווד לא רוצה, או לא יודעת שהיא רוצה, להכיל. סרטים המכילים ביקורת חברתית הם הדוגמה הקלאסית, וסרטים מתירניים מדי הם דוגמה נוספת. אבל קיימת קבוצה אחרת של סרטים, שהם פשוט סרטים של יוצרים בתחילת דרכם. יוצרים שבעתיד יהפכו להיות חלק אינטגרלי מהתעשייה ההוליוודית, אבל הם פשוט עדיין לא הספיקו לעשות את זה. ג'וש רדנור, במאי "שמחתודהעודבבקשה", הוא במאי כזה.

זה לא מפתיע ש "שמח..." זכה בפרס אהדת הקהל בפסטיבל סאנדאנס. הוא לא מסוג הסרטים שיזכו בפרס השופטים בפסטיבל שמעלה על נס יצירות עצמאיות, בועטות וצעירות. אבל הוא בהחלט מתאים לזכות בפרס אהדת הקהל, מכיוון שהוא חביב, מתקתק, לא מתריס, אבל מנפנף בפאסון ניו יורקי היפסטרי מאגניב, ופסקול על טהרת האלטרנטיבה הרכה. אבל אל תתנו לו להטעות אתכם. ג'וש רדנור רחוק מלהיות הווס אנדרסון, האלכסנדר פיין או הנוח באומבך הבאים. עם כל הכישרון שבבירור יש לו, הוא פשוט לא מספיק מעניין בשביל זה.

מוזיקת המקרה

"שמח..." מספר את סיפורו של בחור בשם סם (שמגולם על ידי רדנור עצמו), סופר צעיר ואנונימי, ושל המפגש הלא צפוי שלו עם ילד בשם ראשין, שאיבד את משפחתו ברכבת התחתית. מכיוון שראשין מעדיף בהרבה להתעלק על סם מאשר לחזור למשפחתו, או אפילו לחשוף בפני סם איפה הם נמצאים, סם מאמץ אותו עד שיהיה לו רעיון טוב יותר. במקביל מפתח סם רומן עם בחורה בשם מיסיסיפי (קייט מארה) ומשמש ככתף לבכות עליה לידידתו נטולת השיער אנני (מלין אקרמן).

הסרט מלא בדיאלוגים חמודים וחכמים. סם מודה בפני ראשין כי לו הם היו מתחלפים במקומות היה לו הרבה יותר קל להתקדם כסופר. סם חותם עם מיסיסיפי על חוזה לפיו הם יחיו יחדיו שלושה ימים רק כדי לשכנע אותה שלקיים אתו יחסי מין לא מתקטלג תחת הכותרת וואן נייט סטאנד. סם מסביר למיסיסיפי שהוא לא עומד לבוא ולשמוע אותה שרה כי אם היא תהיה גרועה הוא לא יוכל לקיים אתה מערכת יחסים. כאלה. וזה באמת חמוד ונחמד וכתוב די טוב.

לאן נעלמה החדשנות של האינדי?

רדנור עצמו כריזמטי למדי, וגם אקרמן ומארה לא מפריעות. טוני הייל ("ארסטד דבלופמנט") קצת גונב את ההצגה כאינטרס רומנטי לא כל כך מעניין של אנני, שנאבק על מקומו בחייה בגבורה ראויה להערכה. אבל כפי שניתן להבין כל העסק פשוט נוטף מתקתקות בצורה קצת מעיקה. לו רדנור היה מוותר על ראשין, הילד השתקן, אולי זה עוד היה נסלח, אבל הוא לא, וזה לא. האם יש דרך נלוזה יותר לסחוט דמעות שלא במקומן מאשר לדחוף באמצע הסרט יתום אפרו אמריקני שלא באמת משפיע על העלילה בשום צורה? אני לא מצליח לחשוב על אחת.

רדנור הוא בבירור במאי מוכשר. זה לא פשוט לייצר סרט שמתבסס באופן מוחלט על הקסם האישי של הדמויות, על המוזיקה ועל הדיאלוגים. וכשנזכרים בדרמות הקומיות של השנה האחרונה, בסרטים כמו "הולכים רחוק", "הילדים בסדר" או אפילו "איך אתם יודעים" משבוע שעבר,  נדמה כאילו הן הרבה יותר מעניינות ויש להן הרבה יותר אמירה מאשר לסרט הזה. זה לא אמור להיות ההיפך? האינדי לא אמור להוביל?

אז כן, כפי הנראה רדנור ימצא את עצמו די מהר בתפקיד הבמאי של סרט הוליוודי כזה או אחר, ומן הסתם גם יככב בסרט כלשהו בקרוב מאוד. אבל האם הוא ישפיע על התעשייה בצורה כלשהי? האם הוא יביא אתו רוח חדשה ורעננה של תעוזה ואמירה, כמו שרק בעולם סרטי האינדי ניתן למצוא? אין סיכוי.