זה שאינו יודע • מה חשבנו על "איך אתם יודעים"?

כדי לדעת להעריך את הסרט "איך אתם יודעים" של ג'יימס ל. ברוקס, מומלץ לא להיות צעירים במיוחד. למעשה, הקהל שהכי ייהנה מהסרט הוא קהל של בני ארבעים פלוס. אין בסרט הזה קצב מהיר, הוא לא קצר במיוחד, האנרגיות נמוכות משהו והוא מרגיש קצת מיושן בתפיסה שלו. הדבר היחיד שיש להיאחז בו בסרט הוא המון דיאלוגים שנונים, הופעות משחק מעולות וכמות מרשימה של תובנות. מבטו הבוחן של ברוקס קולט ניואנסים של ההתנהגות האנושית שלא פשוט בכלל לאתר, ומשלבם בתסריט בטבעיות. כמות הפעמים בהן הצופה מהנהן במרץ ומתוך הזדהות מוחלטת עם שורת טקסט כזו או אחרת מרשימה.

ריס ווית'רספון מגלמת את ליסה, ספורטאית מקצועית שמוצאת את עצמה ללא עבודה לאחר שהיא מגיעה לגיל שלושים. אוון וילסון הוא מאטי, ספורטאי גם הוא, שניחן בשטחיות כובשת מהסוג שרק וילסון יודע ללכוד. מאטי וליסה מנסים לתחזק קשר רומנטי למרות תפיסותיהם השונות לגבי הגדרתו של קשר שכזה, ועובדים בכל הכוח על מנת שלא לוותר, לא לשפוט אחד את השניה ולהישאר ביחד.

במקביל, מגלה ג'ורג' מדיסון (פול ראד, "קלולס"), כי הוא נמצא תחת חקירה פדרלית, ונאלץ לעזוב את עבודתו. כחלק מהניסיון להשכיח מעצמו את גורלו העגום הוא מתקשר לליסה, אותה חברה משותפת ניסתה לשדך לו, והשניים מצליחים לפתח קשר בחלונות ההזדמנות שנוצרים בכל פעם שליסה ומאטי רבים, דבר שקורה לא מעט. בינתיים אביו של ג'ורג', צ'ארלס (ג'ק ניקולסון), עושה כמיטב יכולתו על מנת להשתלט על האופי הנפיץ שלו ולהצליח לתקשר עם בנו מבלי לשפוט אותו ולנסות להשפיע עליו במניפולציות שונות.  

קבעון מבורך

ווית'רספון, ראד, וילסון וניקולסון מגלמים את הדמויות הקבועות שלהם פחות או יותר. ראד הוא אותו החנון הניורוטי והמגודל, ווית'רספון היא אותה הבלונדינית המושחזת, וילסון הוא אותו החתיך הקלולס, וניקולסון הוא אותו הניקולסון. אבל איכשהו כולם עושים את זה יותר טוב, וביותר אמינות מבדרך כלל. קשה לשים בדיוק את האצבע על ההבדל, אבל הם כולם זוהרים פשוט. ברוקס מוציא מהם את המיטב.

בעיקר מדהים לראות את ווית'רספון. יש משהו בשחקנית הזו שהופך אותה לתענוג צרוף על המסך. היא טבעית, היא מחממת לב, היא מצחיקה והיא לא צפויה. הדיאלוגים שלה עם וילסון הם הרגעים הכי טובים בסרט. נדמה שלברוקס יש חיבה למערכות יחסים המבוססות על משיכה חזקה של אישה לגבר שלא משתווה לה מבחינה אינטלקטואלית או רגשית. כזאת היתה מערכת היחסית של דברה ווינגר וג'ף דניאלס בסרט "תנאים של חיבה", וכזאת היא מערכת היחסית בין ווית'רספון לוילסון כאן. למעשה, הדיאלוג בו וילסון משנה את גוון קולו על מנת לפייס את ווית'רספון מצליח מזכיר באופן מחשיד דיאלוג מהסרט ההוא.

על אש קטנה

הקשר בין ראד לבין ווית'רספון עובד מעולה גם הוא, ומצליח להמחיש בצורה חיננית ביותר כי גם בבן אדם שבמבט ראשון נראה מאוד לא אטרקטיבי ניתן להתאהב, ומהר מהצפוי. ראד מגושם ולא תקשורתי, אבל הוא ניחן בכנות שובת לב. הקשר בינו לבין אביו הוא הצד החלש יותר בסרט, ולמעשה דמותו של ניקולסון, על כל הכישרון שבה היא מגולמת, נראית קצת תלושה.

אז מה חסר בעצם? לא נעים להגיד, אבל הסרט עובד על אש קטנה מדי. כיף לצחקק, ליהנות מהדיאלוגים ולהזדהות עם הדמויות, אבל ברוקס לא ממנף את ההזדהות. נדמה כי אחרי שנים של ניסיון בקומדיות רומנטיות ברוקס כבר לא מכוון לסיפוקים מידיים, אלא בודק בצורה רגועה, רגועה מדי, למעשה - כיצד הדמויות שלו מגיבות זו לזו. נקודת המבט המרוחקת והאנליטית הזו היא אמנם מאופקת ומעניינת, אבל מותירה את הצופה בסוף הסרט עם תחושת החמצה קלה. באנו כדי שיסחטו לנו את הלב ויפילו אותנו מצחוק. לא כדי לצחקק ולהגיד "אווווווו" מאולץ. ויש דרכים לעשות את זה שהן לא זולות, אך במקום זה קיבלנו מסמך. מסמך חביב ומבדר, עם הרבה רגעים כיפיים, אבל עדיין מסמך המתאר במקום להמחיש. השחקנים נותנים את כל מה שיש להם, אבל הבימוי השקול והרגוע לא מאפשר להם להמריא. בסרט עם הופעות כאלו ושחקנים כאלה, אפשר לעשות יותר.

>>> מיהו הבמאי ג'יימס ברוק? בדקנו